נפגשנו במקרה. אני יושבת עם חברה בבית קפה והוא חולף על פנינו, שולח מבט חטוף, ממשיך ללכת, ואז מסתובב ושב. גבה קומה, עיניים ערניות, קול עמוק וחם. אני מתנצל על ההפרעה, הוא אומר, את ניצה אייל? אני מהנהנת. את כתבת את הספר תמונות פסיכולוגיות? אני שבה ומהנהנת, נבוכה מעט. פניו אורות. אני רוצה להראות לך משהו, הוא שולף מכיס החולצה ניירות מקופלים, צילמתי מהספר שלך שתי תמונות והן הולכות איתי לכל מקום. תודה. לחץ את ידי בחוזקה. ונעלם.
אפילו לא הספקתי לשאול אותו לשמו, וגם לא שאלתי אילו תמונות מדברות אליו, מלוות אותו. אני ממשיכה לחשוב עליו. מודה לו.
במשך השנים שבתי ושמעתי מפי אנשים דברים דומים: הספר נמצא תמיד ליד המיטה שלי... או, הנה הוא בתיק שלי... או, הוא מונח על המדף בחדר העבודה... ובינתיים, במשך השנים האלה, המשכתי לאסוף דימויים ולטוות תמונות פסיכולוגיות חדשות. יום אחד הרגשתי שהגיע הזמן לשבת ולהעלות את התמונות החדשות על הכתב ולצרף אותן אל התמונות הקודמות, להעשיר את מוזיאון הנפש.
*
התבוננות בתמונות הפסיכולוגיות היא היכרות עם עצמנו, עם תהליכים ומנגנונים פסיכולוגיים שפועלים בתוכנו, שמשפיעים על התנהגותנו. כל תמונה פסיכולוגית מתארת נוף פנימי, מרחיבה את המוּדעוּת ופותחת דרכים ואפשרויות חדשות. ולא צריך לקרוא את כל התמונות בבת אחת או לפי הסדר. אפשר להתחיל לקרוא אותן מההתחלה לסוף או מהסוף להתחלה. אפשר לאט-לאט, כל יום תמונה אחרת. והחשוב מכול – לאמץ תמונה פסיכולוגית, ולוּ רק אחת, למסע החיים האישי.
