“הספר "דמי שתיקה" מאת רוברט ב. פארקר (הוצאת זמורה ביתן, 2002) הוא ה-26 בסדרת הספרים שכתב אודות ספנסר, גיבורו הראשי של פארקר. פארקר פרסם ספרים רבים אודות ספנסר וחבר מרעיו וממש לא מוכרחים לקרוא אותם לפי הסדר. בניגוד לסופרי מתח אחרים פארקר כותב על ספנסר אך ורק בגוף ראשון.
כמו המחבר ספנסר מתגורר ופועל בעיקר במרחב בוסטון (אבל איך שהוא אצל פארקר ספנסר לא מזדקן והוא בערך בן 49 וחצי). אף שדמותו של ספנסר כמו נתפרה למידות החוקר הפרטי הקלאסי, כפי שקבע אותן ריימונד צ'נדלר (יוצרו של פיליפ מארלו האלמותי והאולטימטיבי, שאף בלש שנכתב לפניו ואחריו לא הצליח להאפיל עליו), ספנסר שונה במקצת. הוא גדל בוויומינג, במשפחה ממוצא אירי, ולפני לימודיו בקולג' שירת בצבא ארצות הברית באוגדת חיל הרגלים הראשונה. בעת לימודיו האקדמאיים היה בנבחרת האגרוף של הקולג'. בהמשך דרכו שירת כבלש משטרה.
עד כאן יש לנו את החוקר הפרטי הקלאסי. עוד גיבור שנתפר למידות שקבע ריימונד צ'נדלר יוצרו של פיליפ מארלו האלמותי והאולטימטיבי, שאף בלש שנכתב לפניו ואחריו לא הצליח להאפיל עליו. אבל ספנסר שונה במקצת. את חייו הוא מחלק עם סוזן סילברמן, פסיכולוגית המרצה בהרווארד, ויש לו שותף, הוק שמו, יוצא לגיון הזרים הצרפתי. הוק הוא כל מה שספנסר לא – גבוה, שחור, שתקן וקטלני במיוחד. "היה לו אקדח מגנום 44 גדול מתחת לזרועו.
"המשקל של הדבר הזה לא גורם לך לנטות הצדה?" שאלתי.
"כן," אמר הוק. "אבל לעולם אין לדעת מתי אתה צריך לירות בפיל"" (עמוד 235).
כמו מארלו לפניו, גם לספנסר ישנו קוד מוסרי נוקשה בעולם שהולך ומשתחרר מכבלי המוסר, ההגינות והחוק. "הרגתי כבר אנשים. ואולי אף אהרוג שוב, אך תמיד חשבתי שזה היה כורח המציאות. הוק היה עושה זאת. הוא היה מעשי יותר ממני. הוא לא יחכה עד שיהיה חייב" (עמוד 177). במהלך חקירותיו מנסה ספנסר להשיב את האיזון ולהשיב מעט חוק, סדר וצדק. פארקר פרסם ספרים רבים אודות ספנסר ורעיו וממש לא מוכרחים לקרוא אותם לפי הסדר.
עלילת ספר זה נפתחת כאשר הוק, ידידו ועוזרו של ספנסר, מבקש ממנו לבדוק מדוע לא הוענקה קביעות באקדמיה לרובניסון, בנו של מאמן האגרוף הקשיש שלו, בובי נווינס. רובינסון הואשם בשעתו על-ידי הנהלת האוניברסיטה בכך שניהל קשר מיני עם סטודנט שהוביל להתאבדותו של האחרון. במקביל נדרש ספנסר לאתר את האיש אשר מטריד מינית את קיי-סי, חברתה הוותיקה של אהובתו סוזן.
הספר כתוב טוב והתרגום סביר. פארקר יודע לספר סיפור והוא יצר גיבור שנעים לעקוב אחר עלילותיו וכיף להריע לו כשהוא מצליח ולחשוש לשלומו. קשה שלא להתחבר לעלילה ולרצות לקרוא כיצד ספנסר והוק מנצחים את הרעים. מנגד, בתבנית ספרים זו החקירות השונות, לכאורה, של הבלש מתחברות לכדי עלילה אחת. ספר זה שובר מעט את התבנית ויש בסיפורים הלא קשורים בכדי לשעמם מעט את הקורא.
בסך הכל המקוריות של פארקר היא בנקודות הקטנות כי את השטאנץ הוא גנב מהאבות המייסדים של הז'אנר. אבל, כפי שצ'נדלר עצמו כתב פעם בהקדמה לקובץ סיפורים קצרים פרי עטו, "יהיה זה יותר מאשר בלתי סביר להניח שאחד הסופרים החיים כיום יחבר רומן היסטורי טוב יותר מאשר הנרי אסמונד, סיפור מוצלח יותר על ילדים מאשר תור הזהב, תמונת דיוקן חברתית חדה יותר מאשר מדאם בובארי, העלאת זיכרונות יותר אלגנטית ומלאת חן מאשר הפינוקים של פוינטון, או יריעה רחבה יותר ועשירה יותר מאשר ממלחמה ושלום או האחים קרמזוב. אבל להמציא סיפור מתח יותר מתקבל על הדעת מאשר כלבם של בני בסקרוויל או המכתב הגנוב לא צריך להיות משימה קשה מדי. בימינו יהיה קשה לכתוב משהו פחות מתקבל על הדעת. לספרות הפשע והבלשים אין 'קלאסיקות'. אף לא אחת. קלאסיקה היא טקסט הממצה את האפשרויות של הצורה שבה הוא נכתב וכמעט בלתי אפשרי להתעלות עליו. אף סיפור או רומן מתח עדיין לא עשה זאת. מעטים התקרבו לכך. וזו אחת הסיבות העיקריות שבגללן אנשים הגיוניים בדרך כלל ממשיכים להסתער על המבצר" (מתוך ספרו "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמודים 10-11).
בלש כמו זה שכתב צ'נדלר קשה למצוא. עד שאחד כזה יציג את עצמו נסתפק בספנסר (ובריצ'ר כמובן). קליל ומבדר, ספר חופשה מצוין.”