“יש בעיה עם ספר זה: הוא לוקח את הסיפור האישי של דמות כ"כ צבעונית כמו זו של פילדמרשל רומל, והופך אותו לסיפור חסר-השראה. זו בעיה של המחבר - לא של הדמות.
רומל עצמו הוא דמות המציתה את הדמיון. בגיל העמידה הוא היה עדיין רק קצין חי"ר, מפקד פלוגה, עם מוניטין מוגבל בשל מעללי גבורה והצטיינות במבצעים של מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1934, כשהוא בן 43 שנים, הוא קיבל לראשונה פיקוד על גדוד ודרגת מיור (רב-סרן). 8 שנים מאוחר יותר הוא כבר הפילדמרשל הצעיר ביותר בצבא הגרמני, מפקדו האגדי של "קורפוס אפריקה" וחביב ההמונים בגרמניה. הוא אולי המצביא המפורסם ביותר של הצבא הגרמני, והיחיד שזכה להערכה משני צידי הקו. ההערכה כלפיו בקרב חיילי הצבא הבריטי גרמה למפקד הכוחות הבריטיים בצפון אפריקה להפיץ פקודת יום שמטרתה להמעיט בחשיבותו הסגולית למערכה.
רומל היה מצביא מיוחד: כזה המקפיד להיות בראש הכוחות ולא במפקדתה עורפית (תוך מספר מקרים ידועים של סיכון חייו), כזה שמקפיד לחיות בסטנדרטים שבהם מצויים חייליו (אוכל מנות קרב, ישן במשאית), כזה שעוסק תמיד באילתור טקטי. הוא זכה להערצה מצד חייליו, ונוכחותו הפיסית בשדה הקרב נתפסה כנשק סודי שלו. הוא זכה להערכה מצד היטלר, שקירב אותו, קידם אותו והרעיף עליו עיטורים. אבל הוא לא זכה להכרה דומה מצד מפקדי הצבא הגרמני, שביקרו את הישגיו ויכולתו לקדם עצמו באמצעות קשרים אישיים עם היטלר. הטרגדיה בסוף חייו היא שהוא נאלץ להתאבד כדי להציל את כבוד משפחתו, לאחר שנחשד (שלא בצדק) בהשתתפות בקשר נגד היטלר.
הספר מספר הכל, אבל בצורה יבשה. מפתיעה גם העובדה שתיאורי קרבות שכבר הפכו לקלאסיקה (כוחות, מקומות, מהלכים) מובאים רק מילולית: בכל הספר יש רק שתי מפות קטנות הבולטות בעליבותן וכמעט שאינן תורמות להבנה. הסיפור המרתק של רומל היה ראוי ליד סופר מוכשר יותר”

“הספר "רומל" (הוצאת מודן, 2010) מאת צ'רלס מסנג'ר, בעברו קצין שריון בצבא הבריטי, הוא ביוגרפיה כתובה היטב אודות הגנרל הנאצי ארווין רומל, אחד מטובי המפקדים במלחמת העולם השנייה המצביאים והכובשים הגדולים בהיסטוריה. הספר הוא חלק מסדרת ספרי ביוגרפיה שפורסמה בארצות הברית על מפקדים צבאיים חשובים, שבכולם ישנה הקדמה מאת הגנרל וסלי קלארק, יוצא צבא היבשה האמריקני שפיקד על כוחות נאט"ו במלחמת קוסובו.

בהגיעו לגיל שבע־עשרה "הגיש בקשה להתקבל לחיל הרגלים. ביולי 1910 הוא נשלח לרגימנט ה-124 של הדיוויזיה השישית (וירטמברג). עד מהרה הרשים רומל את מפקדיו, ולפני שהסתיימה השנה הוא הועלה לדרגת סמל. במארס שלאחר מכן, כשהוא מצויד בהמלצות הנחוצות, הוא נכנס לבית־הספר המלכותי למלחמה בדנציג (היום גדנסק שבפולין). הקורס נמשך שמונה חודשים., ובינואר 1912 חזר לויטננט ארווין רומל לרגימנט חיל הרגלים ה-124" (עמוד 18). במלחמת העולם הראשונה הצטיין רומל הן כלוחם וכמפקד. כשנתקל, כמפקד מחלקה בחזית צרפת (25 קילומטרים צפונית־מערבית לוורדן), בכוח צרפתי סמוך לעיירה וארן, מצא עמו לבדו מול חמישה חיילים צרפתים. "הוא ירה ברובה שלו והפיל שניים מהם" (עמוד 20), אבל נפצע בעת ההסתערות על שלושת האחרים בירכו, הסתתר מאחורי עץ וחולץ בידי פקודיו כעבור שעה קלה. על גבורתו עוטר בעיטור צלב הברזל מדרגה שנייה.

ב-29 בינואר 1915, כבר היה רומל למפקד פלוגת רגלים. "הדיוויזיה ה-27 קיבלה הוראה לבצע פשיטה גדולה על הקווים הצרפתיים. רומל הוביל את פלוגתו בתעוזה רבה, אבל ז התקדמה במהירות רבה יותר מהפלוגות האחרות והיתה בסכנת ניתוק. רומל נדרש לפלס בלחימה את הדרך חזרה אל הכוח העיקרי, אבל לשטח שנכבש היו יתרונות. החפירות בשטח זה היו בקו גבוה יותר מקו החזית הגרמני, ולכן היו פחות מוצפות. על תפקודו בהתקפה הזאת הוענק לו צלב הברזל, דרגה ראשונה" (עמוד 21)

כמפקד גדוד בפועל בחזית האיטלקית, הוביל רומל התקפה על גבעה 1114 שברכס קוסנה. לאחר מכן ביקש לכבוש גם את ההר קוק, "אבל לרומל לא היה כוח גדול דיו להתקיפו. בינתיים היו אנשיו תחת אש והאיטלקים איימו לפתוח במתקפת נגד. רומל השאר את הפלוגה המובילה שלו במקומה והסיג את יתרת הכוח שלו אל אוכף על הרכס, שם היה מחסה מסוים. הפלוגה המובילה נקלעה לקרב פנים אל פנים עם כוח עדיף. המצב היה קריטי, אבל רומל השתלט עליו. הוא העביר במהירות את הפלוגה האחרת שלו אל האגף והתקיף את האיטלקים. עכשיו התקיפה גם הפלוגה המובילה שלו" (עמוד 30). האיטלקים נכנעו.

רומל, ציין הגנרל קלארק בהקדמה, "התקדם במהירות בסולם הדרגות, ממפקד מחלקה למפקד גדוד. הוא לחם בצרפתים, אחר כך עם הגרמנים והאוסטרים נגד הרומנים, ולבסוף גם נגד האיטלקים" (עמוד 8). "בשלהי המלחמה הוא הוכיח את התמחותו בהתקפה, כשריכז את כוח האש, עקף את מעוזי האויב והוביל את אנשיו מלפנים" (עמוד 8), כתב קלארק.

ספרו של רומל "חיל הרגלים תוקף", ציין קלארק "השפיע במיוחד על הצבא האמריקני בתקופה שלאחר מלחמת וייטנאם" (עמוד 8), מלחמה שבה לחם קלארק עצמו כמפקד פלוגת חי"ר ממוכן (ואף עוטר על גבורתו בשדה הקרב). בספר, כתב, "רומל לימד את עיקרון התמרון. למעשה, עשרות שנים לאחר שהיסטוריונים ציינו את יעילותן של יחידות הצבא הגרמניות ביחס למקבילותיהן האמריקניות, במלחמת העולם השנייה, חזר הצבא האמריקני ללימוד לקחי רומל. העקרונות של הובלת הכוחות מלפנים – "אחרי!" ולא "קדימה!" – יציאה לפעולה בראשות קבוצת פיקוד קטנה וניהול אישי של הקרב ניטעו בקרב הקצינים האמריקנים בתרגול חוזר ונשנה במרכז האימונים הארצי שבמדבר מוהאבי שבדרום קליפורניה" (עמוד 9).

במלחמת העולם השנייה, כתב קלארק, רומל "קיבל פיקוד על דיוויזיית השריון ה-7 המפורסמת לעתיד לבוא, והוביל אותה בפלישה לצרפת ב-1940, שם ניצל במהירות את יתרונם של מטוסי התקיפה הגרמניים מדגם שטוקה בסיוע אווירי צמוד" (עמוד 9). הגנרל ציין כי רומל השכיל להפעיל סיוע אוויר בשום שכל. הוא "הקדימם לכוחות החוד שלו, והפעיל את אנשיו ואת ציוד עד קצה גבול היכולת" (עמוד 10).

אבל למרות שרומל היה טקטיקן צבאי מוכשר מאוד, נכונותו לתמוך בהיטלר בכדי להבטיח את קידומו בצבא, והעובדה שקיבל על עצמו את עקרונות הנאציזם, אף שלא היה אנטישמי בעצמו, היא כתם גדול על מורשתו. גם המיתוס לפיו תמך בקשר נגד היטלר שגוי. רומל, כמו רוב מפקדי הצבא, תמך בהיטלר כשגרמניה הנאצית הלכה מחיל אל חיל, ורצה במפלתו כשהתהפכה הקערה והיה ברור שתבוסתה של גרמניה מובטחת. אך גם אז התנגד לרציחתו. נאמנותו של רומל, אף שלא שנא יהודים ולא האמין בכל ליבו במשנה הנאצית, להיטלר "מעלה את השאלה העקרונית עד כמה צריכים חיילים, בהיותם משרתי המדינה, לתמוך בשלטון, במיוחד כאשר מדובר במשטר של רוע" (עמוד 42).

בספר כלל המחבר אבחנות מניתוח האופן שבו פעל רומל ביחס למהלכים צבאיים מהעת המודרנית. כך למשל, ציין כי "מבצעיה של דיוויזיית הרפאים דומים לאלה של דיוויזיית חיל הרגלים ה-24 (הממוכנת) בפיקודו של בארי מקפרי במלחמת המפרץ ב-1991" (עמוד 206). הדיוויזיה בפיקוד מקפרי התקדמה כארבע מאות קילומטר "בתוך מאה שעות וניתקה את הקווים העיראקיים בין כוויית לעיראק" (עמוד 207). ועדיין מוטב היה להשוות את האיגוף של מקפרי לפעולות שביצע גנרל אחר מאותה עת הגנרל האמריקני "ג׳ורג׳ פאטון, שבעלות הברית ידעו כי הגרמנים רואים בו את הנועז הגנרלים של בעלות הברית" (עמוד 189). האופן שבו הפעיל את כוחותיו היה כה מהיר עד כי כשרומל התכונן לקבל על עצמו את הגנת סיציליה שהותקפה בידי בעלות הברית כבר "נכנסה הארמיה האמריקנית השביעית, בפיקודו של גנרל ג׳ורג׳ פאטון (George S. Patton) למסינה – כניסה שציינה את סוף מסע המלחמה בסיציליה" (עמוד 178). בצרפת הוא הדהיר את הארמיה השלישית שבפיקודו מהר מכל כוח שפעל לפניו (כולל רומל) ואחריו, עד למקפרי.

הביוגרפיה שכתב מסנג'ר, אף שהיא כתובה היטב וקולחת, מתארת את חייו באופן די טלגרפי ומתעכבת על אירועים זניחים בחייו או לחלופין שהתרחשו ברקע כמו הפשיטה לחילוץ מוסוליני ב-1943, ולחלופין אינה מזכירה את פשיטת הנפל של הקומנדו הבריטי שבה ביקשו אלו להתנקש בחייו. בקיצור ספר נחמד אך לא חובה. למתעניינים מומלצים "רומל באפריקה" מאת וולף הקמן ו"חיל הרגלים תוקף" שכתב רומל עצמו, שהינם טובים בהרבה.”

“דמותו של ארווין רומל היא אולי אחת מדמויות המצביאים הצבאיים הבולטות והחשובות אם לא הכי של המאה החולפת.
הספר הינו ביוגרפיה שכתובה בצורה מאוד מקצועית וגדושה בפרטי זמן, מקודם ותיאורים טקטיים מפורטים בהם היה שותף הפילדמרשל. יחד עם זאת לקורא ממוצע (כמוני) שהכי קרוב לטקטיקה מלחמתית זה לעשות שבירת שיגרה במילואים ולאחר בשמירה לפילבוקס כי לא התעוררתי.
אילו היו מקדישים לספר עוד 4-5 מפות עם תרשימי זרימה של הקרבות (לפחות היותר משמעותיים כמו על-עלמיין והפלישה לנורמנדי) הדבר היה עושה קצת יותר סדר בכאוס הפרטים.

סה"כ ספר טוב וממולץ למי שמתעניין בהיסטוריה בכלל ובמלחמת העולם השנייה בפרט.”

“כספר צבאי - כך גם הביקורת שלי:
הספר קשה מאד לקריאה, מצד אחד הוא קצר מאד וככזה היה אמור להגמר בידיים אם היה מעניין, מנגד הוא נכתב ע"י הסטוריון צבאי והכתיבה בסגנון הצבאי ניכרת ובולטת.

המסקנות מהספר -רומל:
1. רומל היה טקטיקן מעולה שהזדהה עם המושג "קדימה אחרי"
2. רומל היה זה שפיתח את חשיבות הסיורים וההכנות למתקפות.
3. רומל היה נאצי, לא תמיד אמנם, אבל בשורה התחתונה נאצי שהיה גם מודע לחיסול יהודים סביבו.
4. מעניין כיצד היה מתגלגל עתידו (לדוג' במשפטי נירנברג), אם לא היה נחשד בהשתתפות בקשר להתנקש בהיטלר ביולי 44, וככזה אולץ להתאבד.
5. עדיף לוותר על הספר”