“אילו הייתה רשימה מוסמכת ורשמית של ספרי "הדור השני", הספר הזה היה לבטח בצמרת הרשימה.
אלמוניותו הכמעט מוחלטת של הספר בארץ דורשת, לדעתי, ועדת חקירה.
הפיספוס הספרותי, האנושי, החינוכי, מקומם ממש.

קרל, בת(*) 9 בערך, אחיה הגדול מקס, וסימון הצעיר יותר - מעין "אני ומקס וסימון הקטן" - גדלים בהולנד של תחילת שנות ה-60' עם אב ניצול שואה שלא מסתיר מהם, הוא גם אינו מסוגל להסתיר מהם, את מה שעבר במחנה הריכוז.
הילדים מבינים את הדברים בדרכם.
יש דברים שהם מבינים באמצעות החוויה הבלתי אמצעית של חיים עם אב מלא חרדות וסיוטים, יש דברים שהם מבינים מילולית (בלבד), ויש דברים שהם מפנימים ומאמצים אל תוך העולם שלהם.
התוצאה עצובה, איומה, מפליאה ומצחיקה עד דמעות.
הבחירה לכתוב על השואה דרך העיניים של ילדים צעירים שמבינים הכל היטב אך גם לא מבינים מאומה מתבררת כלא פחות מגאונית.
אתה מוצא את עצמך מתפעל, מתרגש, צוחק ובוכה כאחד.

שתי אנקדוטות מתוך הספר לצורך המחשה -
1. קרל שומעת את השכנה הגוייה מזדעקת מרה כנגד הנאצים בעקבות סרט שיחזור שראתה בטלוויזיה.
השכנה מתארת את המפלצתיות של הנאצים שהרגו את היהודים במשאיות גז, ובסרט הם אף הכניסו כלב למשאית. השכנה מתקוממת על האכזריות בהריגת הכלב - "הוא אפילו לא היה יהודי!".
2. קרל מתכוננת ליום שבו האס.אס. ירים ראש מחדש ויתפוס את בני משפחתה.
היא מכינה את הדובי שלה ליום הקשה, סוטרת לו שוב ושוב וצועקת בכל פעם "שתוק כלב!".

זהו אחד מספרי השואה הטובים ביותר שקראתי.

מופלא, מקסים, מרגש, מהמם.


(*) כן, בת, זו לא טעות.”