“בספר שתי נובלות: הכתונת והפסים ובארטפוס בן אלמוות.

הכתונת והפסים:
צילי קראוס היא גיבורת הסיפור. כבת למשפחה יהודית מרומניה היא נולדה וגדלה ככבשה שחורה במשפחה. אמנם אין מעשים רעים ובלתי ראויים באמתחתה, אך אין היא מסוגלת ללמוד כאחיה הלמדנים. היא גדלה ללא תשומת לב מיוחדת, נושרת מוקדם מבית הספר, זוכה לחינוך יהודי ע"י רב במשך חמש שנים ובגיל 13 נעזבת ע"י משפחתה הנמלטת ממוראות הנאצים כדי שתשמור על הבית. יותר לא תראה את משפחתה.
מאחר ואין איש בסביבה הכפרית צילי יוצאת לתור את סביבתה ואט אט מתרחקת מביתה. בתחילה היא אוכלת תירס מהשדות ומאוחר יותר עובדת אצל כפריים אלה ואחרים. בסופו של דבר היא מוצאת עצמה על גבעה נישאת ונתקלת במארק. הוא מספר לה שנמלט מהמחנה, דבר שלא ממש מובן לה. הם מתחבבים האחד על השניה, הוא מוסר לה בגדים למכירה במורד ההר אצל הכפריים כדי לקבל נקניק, לחם וטבק. בסופו של דבר הם גם מקיימים יחסי מין ולמחרת הוא בוחר לרדת מההר ולסחור בבגדים. יותר הוא לא שב. צילי מתעברת, יורדת למצוא את מארק, אך נתקלת בזרם פליטים ושוב אינה יודעת היכן מארק. היא מוצאת עבודה, אך בסופו של דבר היא נסחבת אחר הפליטים, יולדת ומאבדת את ולדה. בסופו של דבר היא ממשיכה עם הזרם האנושי ומוצאת עצמה על ספינה בדרך לפלשתינה.
סיפור יפה על חיים ארעיים, על הסתמיות של הקיום ועל ההאחזות בחיים למרות סתמיותם.

בארטפוס בן אלמוות:

סיפור אפל הבא משום מקום ומוביל אל שום מקום, אבל מרתק מאוד. בארטפוס הוא ניצול מאחד המחנות היותר קשים וקיצוניים של הנאצים. הוא נחשב לאגדה, בילה זמן מסויים באיטליה שלאחר המלחמה ועסק בהברחות מסוכנות מאוד.
תוך כדי שהותו באיטליה הוא מכיר את רוזה ומזה יוצאות שתי הבנות פאולה ובריג'יט. מאחר והמצב נעשה עבורו מסוכן ואין הוא מוצא ממש עניין ברוזה, נותר רק לעלות על ספינה ולהעלם. אבל הספינה היחידה עליה הוא יכול לעלות ולברוח בהקדם היא ספינה שפניה לישראל. הוא עולה עליה ולאחר שבוע של חולי הוא מתאושש רק כדי לגלות שעל הספינה רוזה והבנות.
בישראל אנו מתוודעים לבארטפוס כשהוא בן 45, סוחר במטבע זר ובזהב, בעל חושים עסקיים טובים ובעל אוצר חבוי היטב. חומה גבוהה ניצבת בינו לבין רוזה והבנות. אין ביניהם כמעט שום תקשורת. חייו של בארטפוס קיימים לרוב מחוץ לבית, שם הוא מבלה בבתי קפה באזור מגוריו ביפו, שם הוא אוכל במסעדות ומבלה על חוף הים.
שלל דמויות נכנסות ויוצאות מחייו, רובן ככולן מהמחנות ומאיטליה. בתקופה זו של גיל 45 בארטפוס מנסה לחדש קשרים עם ניצולי שואה אחרים, מנסה למצוא נשים ומנסה ליצור קשר עם בתו הצעירה. כל הנסיונות האלה מגושמים, חסכניים במילים ולרוב לא עולים יפה. למרות שלנובלה זו אין סיום ואף לא עלילה של ממש, הסגנון הקודר והמרתק של אפלפלד מושכים את הקורא.

מומלץ בחום.”