ספרו של אנתוני לויד, נגמרה לי המלחמה, היא חסרה לי כל כך, כבש לעצמו מקום של כבוד בין ספרי זיכרונות המלחמה של המאה העשרים. לויד מתאר את הזוועות מקפיאות הדם של המלחמה לצד הריגוש המלהיב של הקרב, ומביא את סיפוריהם של חיים וחלומות שאבדו לנצח בשל סכסוך עקוב מדם, שכמותו לא ראתה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה. כנצר למשפחה של אנשי צבא מהוללים, התחנך לויד על סיפורי הקרבות של אבותיו שהקסימו אותו כבר מילדותו. לאחר קריירה קצרה ולא מספקת בצבא הבריטי, הוא יצא בשנת 1993 לשדות הקטל של בוסניה, ושהה שם שלוש שנים. בתוך המולת הקרבות לחיים ולמוות שניטשו בין הסרבים, הקרואטים והבוסנים המוסלמים, וכשהוא מונע על ידי מאבקו בהתמכרות להרואין וביצרו האובדני, גילה לויד את ייעודו. הוא פתח בקריירה עיתונאית והחל לדווח לעולם על זוועות המלחמה בבוסניה, כשהוא צובר מוניטין ופרסים בינלאומיים. תיאוריו עוכרי השלווה של לויד מציגים את פניהם הנעלים ביותר והשפלים ביותר של האנושות, כפי שאלה השתקפו בטרגדיות האפלות שהתרחשו מדי יום בכפרים ובערים של בוסניה. בישירות חסרת פשרות מציג לויד את האכזריות שבמלחמה ואת כוח הפיתוי המבעית שלה. נגמרה לי המלחמה, היא חסרה לי כל כך הוא עדות מרגשת וסוחפת, ואין פלא אפוא שזמן קצר כל כך לאחר כתיבתו נוהגים להזכירו בנשימה אחת עם היצירות הקלאסיות של ספרות זיכרונות המלחמה. "... ספר זה תופס מקום מכובד לצד ג'ורג' אורוול, ג'יימס קמרון וניקולס טומלין. זוהי עיתונות מלחמה בשיאה..." מרטין בל, ה"טיימס". "מאז שכתב מייקל הר את 'שדרים' לא נכתב ספר משכנע כמו זה על אלימות המלחמה והפיתוי שבה..." פטר בומונט, "אובזרוור". לפני שנסע לבוסניה, שירת אנתוני לויד כקצין בצבא הבריטי, והשתתף בפעולות צבאיות בצפון אירלנד ובמלחמת המפרץ. במסגרת תפקידו כשליח מיוחד של עיתון ה"טיימס" הלונדוני, הוא סיקר מספר סכסוכים צבאיים נוספים, וביניהם צ'צ'ניה, סיירה - לאון, קוסובו, ולאחרונה גם אפגניסטן.