רוֹזָה בּלוּמֶנטַל מחתה את פיה במפית הבד המעומלנת והניחה אותה על השולחן בצד הצלחת שלה. היא קמה ויצאה מחדר האוכל. כשהתקרבה לחדר הקבלה של הפנסיון שבו שהתה זה שבועיים, שמעה קול רם מדבר בכעס ועצרה. היא זיהתה מיד את קולו של הַנס אוּלמַן, בנה של בעלת הפנסיון.
היא לא שומעת טוב, חשבה רוזה, אבל הפעם הוא ממש מגזים.
אז שמעה אותו צועק: ״נמאס לי מהחיים האלה פה. משעמם לי. לא בשביל זה למדתי, ולא בשביל זה נולדתי, לא בשביל לנהל את הפנסיון העלוב הזה ולהיות תלוי בחסדים שלך. זה משעמם אותי, את שומעת!״
״זה לא פנסיון עלוב, ואתה תצטרך לחכות עד שאמות,״ שמעה רוזה את גברת אולמן אומרת בנוקשות.
בזמן שהותה בפנסיון כבר הספיקה רוזה לחוש במתח ששרר בין הבן לאמו. אבל הפעם יצאו הדברים החוצה ובקול רם, לא רק בגלל שמיעתה הכבדה של הזקנה הקמצנית והזועפת.
״אמא, אני מתחנן לפנייך, בואי נמכור ונתחלק בכסף וכל אחד ילך לדרכו.״
״אתה רק רוצה לעזוב אותי, זה הכול. איזה בן נהדר, רוצה לעזוב את האמא הזקנה שלו. חכה בסבלנות, עוד מעט הטבע יעשה את שלו,״ אמרה גברת אולמן.
״זה נכון, אני רוצה לעזוב, אותך ואת ׳אריה הזהב׳ שלך, ואילו היה לי כסף משלי הייתי מסתלק מזמן. אבל את מחזיקה אותי בגרון.״
״אני לא מחזיקה אותך בגרון. אתה יכול ללכת אם אתה רוצה. אבל זה לא יפה לעזוב אמא שדאגה לך כל החיים ונתנה לך כסף בשביל הלימודים שלך, שלא ראיתי שיצא מהם משהו. פרופסור לא נהיית, וגם לא תלמיד מצטיין, ואת הדוקטורט שלך לא אישרו, אז מה אתה בדיוק רוצה ממני.״
״אני רוצה שתמכרי ותיתני לי את החצי שלי. אני לא רוצה את ׳אריה הזהב׳. אני רוצה לנסוע לאמריקה ולפתוח דף חדש.״
״אבא שלי בנה את ׳אריה הזהב׳ ובבוא היום, כשאמות, או כשלא יהיה לי כוח, הוא יהיה שלך. אם אני אמכור, אתה תבזבז את הכסף תוך שנה. אני מכירה אותך טוב מאוד. עוד תלך למונטה קרלו ותבזבז אותו על הימורים ועל זונות.״
״אמא!״ צרח הנס אולמן, ״יש לך דעה טובה מאוד עלי.״
״אני פשוט מכירה אותך,״ אמרה הזקנה ונכנסה לחדרון שמאחורי הדלפק, החדרון שבו היו הכספות של הפנסיון.
מסכן, חשבה רוזה, אבל מי יודע, אולי היא צודקת.
היא חיכתה עוד רגע ואחר כך פסעה קדימה וניגשה אל הנס אולמן ושאלה אם הדוור כבר הגיע.
״כן, הוא כבר הביא את הדואר, אבל לא היה בשבילך שום דבר.״
פניו הגדולים והבהירים של האיש המגודל היו נפולים. הוא המשיך לפשפש בניירות שהיו מונחים לפניו והתעלם מרוזה.
״תודה,״ אמרה רוזה והלכה לעבר דלת היציאה הצדדית. על הסף השתהתה כדי לפתוח את המטרייה האדומה שלה. אחר כך ירדה במדרגות ופנתה אל השביל שהוליך אל המזח.