“שוב ספר על בן(פקיסטני) הנוסע למדינה זרה (ארה"ב) וחוזר למולדתו.
הפעם המוטיב שונה, מדובר כאן ב"השגת גבול" שהם בעצם גבולות רבים: המסורת, המשפחה, היכולת העצמית שלך, שבירת מחיצת הזכוכית לנשים, מדרג חברתי, האהבה והנישואים, מלחמה בדעות קדומות במדינת ניכר, לחשוב עצמאי ועוד.
במרבית הדברים האכזבה ברורה: יש נסיגה מן הנסיון של שבירת המוסכמה אל הקונצנזוס.
הבחור מתחתן כדי לא לאכזב את המשפחה המורחבת, אין הוא מצליח לשבור קוצנזוס פוליטי דעתני על הסטריאוטיפ הערבי בארה"ב, אופי העיתונות הדורסנית המדברת במקהלה אחת על מלחמה בסאדם חוסיין וכו.
מבין דמויות הנשים, דייה היא מרדנית בטבעה, בהתנהגותה ומחשבותיה, והיא נכשלת בהשגת יעדיה.
אימה של דייה מצליחה לפתח עצמאות כלכלית בפיתוח ענף המשי בפקיסטן במחיר של אינטימיות בבית.
מוביליות חברתית של אוכלוסיה אינה מביאה להטבה לאוכלוסיה אלא למתיחות בין שבטית.
נושאים כאלו יפים ומורכבים בספר אחד צריכים לכאורה לגרום להתעלות נפש, אבל יצאתי מהקריאה בספר מתוסכל, לא מהנושא אלא מדרך הכתיבה.
הבעיה העקרית שתמיד מקשה עלי את הקריאה היא הקפיצה בזמן קדימה ואחורה ללא צורך, תוסיפו לזה קפיצה של דמויות וקיבלתם תשבץ שאינו מוסיף לחווית הקריאה אלא מכביד מאוד עליה.
גם כתיבת תאריך בראש פרק מעורר בי אי נוחות גדולה. מה עוד שמרבית הארועים קורים בטווח זמן של מספר שנים ספורות,ואז אני מוצא את עצמי מדפדף קדימה ואחורה להבין מי כנגד מי,מבלי שהדבר מוסיף לחווית הקריאה.
הדבר אחר שהכביד עלי הוא שהדמות שמדובר בה מופיע בשם הפרק, אחר כך ההתיחסות אליה בגוף שלישי מרוחק ומרחיק.
יש גם בספר חלקים טפלים, שהם יפים כשלעצמם אולם לא תורמים לעלילה. לדוגמה סיפור בניית האוטובוסים בשהוא יפה אבל ניתן היה לוותר עליו כדי לשמור על קצב וזרימה בסיפור.
חבל.”