1
בלייקלי
"את כמעט לא אוכלת."
משהו מתכווץ בתוכי, כמו שתמיד קורה לי כשאנשים מתעסקים בהרגלים שלי. אז מה אם אני לא רוצה לדחוף שלושת אלפים קלוריות של שומן לגרון ואחר כך לעבוד שעות בחדר כושר כדי לשרוף אותן. תתבעו אותי.
אני מחייכת קלושות, והלחץ מהצמדת השפתיים מכאיב לי בלסת. "אכלתי כל מה שהזמנתי."
ג'ארד, ממתק השבוע של החברה הכי טובה שלי קיילה, מסתכל על הצלחת שלי ונושף. "זה היה עוף בתנור ועגבניות שרי בלי כלום. אין סיכוי שזה השביע אותך."
אני מושכת בכתפיים ומתעלמת מהכאב בשרירי השכמות. "נו? מה אתה רוצה להגיד בזה?"
הוא מקשית גבה. "את לא רעבה?"
הקרביים שלי מתהפכים, וכל השאלות שלו מקפיצות את רגלי מתחת לשולחן ומוציאות את כל האוויר מהריאות שלי. אנשים אף פעם לא מבינים את המסירות הזאת, אבל אני חייבת לשמור על המראה שלי. אין לי את הפריווילגיה לטרוף צלחת צ'יפס מוקרם ולשתות כמויות אין־סופיות של בירה במחיר מופקע. חוץ מזה, הגוף שלי הוא מקדש. אני מסרבת לטמא אותו בג'אנק פוד.
העיניים שלי ננעצות בשיער הבלונדיני של ג'ארד המסורק בקפידה, ומטיילות מטה אל חולצת הפולו הוורודה שלו עם רקמת התנין על החזה — הבד ספוג יומרנות. קיילה התרגשה כל כך להכיר לי את ה"אהבה" החדשה שלה, וזאת הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים פנים אל פנים. בינתיים, לא ממש התרשמתי.
קיילה מכה על הזרוע שלו. "תרד ממנה. היא נראית פאקינג מדהים. הלוואי שהיה לי כוח רצון כמו שלה."
עיניה החומות פונות אליי והיא קורצת. הכיווץ בבטן שלי נפרם ואני מחייכת אליה בחזרה. היא מבינה.
ג'ארד מרים ידיים. "טעות שלי, בלייקלי, אני רק אומר. לא ידעתי שאת בדיאטה."
"זאת לא דיאטה, זה אורח חיים," אני מסננת. האגרופים שלי מתהדקים בחיקי.
אני מסתכלת מאחוריו ורואה קבוצה של צלמי פפראצי עומדים מחוץ למסעדה. אני מדביקה חיוך על הפנים כי אני לא רוצה שיצלמו תמונות מטושטשות שלי עושה פרצופים נבזיים מעבר לשולחן.
מנוולים עצלנים.
הם כבר אפילו לא טורחים להסתתר, כי הם יודעים שתמיד אמלא את התפקיד שלי. הם פשוט מציצים מבעד לחלון ומחכים כמו עופות דורסים לתפוס אותי ברגע לא מלוטש. שימשיכו לחכות. כל החיים שלי התאמנתי להיות מושלמת. יש ממך ציפיות מסוימות כשאבא שלך הוא מפיק הוליוודי שכולם מדברים עליו. יש סטנדרט מסוים שאסור לך לרדת מתחתיו, אחרת מיליוני אנשים שאין להם מושג איך ההרגשה להיות אַת יפרקו אותך לגורמים. בשלב הזה אני כבר מביאה את זה על עצמי, מאמצת בשתי ידיים את החיים שנולדתי לתוכם — שטה במים רדודים ומנווטת עם המפרשים, כך שהגלים יישברו בשבילי ולא להפך.
אני מסיטה את השיער אל מאחורי הכתפיים, מסתכלת לרגע על החולצה שלי ומסלקת ממנה כמה שערות חומות סוררות. אני לובשת את החולצה החדשה של בית האופנה ליקסנדר, וזאת ההזדמנות המושלמת לקושש כמה תמונות טובות. זאת הסיבה שהדלפנו לפפראצי שאני כאן מלכתחילה.
ידו של ג'ארד תלויה על משענת הכיסא של קיילה, והוא משחק בקצוות שיער השוקולד שלה. אני מצמצמת את העיניים ומסתכלת על האינטראקציה ביניהם. קיילה מכורה למערכות יחסים. אני לא זוכרת פעם אחת שהיא הייתה בלי חתיך תורן, שלטענתה, היה הנפש התאומה שלה.
היא קוראת לזה אהבה, אני קוראת לזה תלות, אבל כל אחת ומה שטוב לה. אף פעם לא היה לי חבר, לכן מי אני שאשפוט?
הבעיה היא שהיא נמשכת בעיקר לדושבגים סנובים. כאלה שקונים פרארי, אבל לא יודעים לגרום למכונית לשאוג. ואם הם לא יודעים לטפל במכונית, איך לעזאזל היא מצפה מהם לדעת לטפל בה?
מכוניות מזכירות לי את ג'קסון, העובד המצטיין החדש של אבא שלי, ואני מתחילה לגרגר רק מהמחשבה עליו. הוא הרבה יותר מדי זקן בשבילי, והוא מחוץ לתחום באלף אחוז, אבל הוא חתיך־על, לכן ממש לא אכפת לי. חוץ מזה, אני שואבת איזה סיפוק מוזר כשאני חודרת מתחת לעור שלו וגורמת לו להסיר את המסכה הרגועה. אני מוצאת את עצמי עושה כל מיני דברים רק כדי לחלץ ממנו תגובה, וכשאני מצליחה, הכעס שלו תוסס בינינו וחודר לעורקים שלי כמו זרם חשמל. אני מרגישה חזקה כשאני מעוררת תגובה עוצמתית כל כך בגבר שבדרך כלל לא מראה שום סימן של חולשה.
האמת, נחמד שיש מישהו שלא עושה כל מה שאני אומרת לו, נשכב לרגליי והולך אחריי כמו כלב אחרי שהוא מגלה מי אני.
אני שולפת את הטלפון וכותבת הודעה.
אני: אתה כבר מתגעגע אליי, ג'קסון?
אני סוגרת את החלון ולא טורחת לחכות לתשובה.
הוא בדרך כלל לא עונה לי, אבל זה לא מרתיע אותי. הוא חי בקליפורניה רק חלק מהזמן, מה שנשמע לי ממש לא הגיוני כי העבודה שלו כאן, אבל כנראה הקשרים שלו למקום שהוא גדל בו חזקים יותר מכוח המשיכה של השמש הקליפורנית.
אני מדפדפת בין האפליקציות שלי ופותחת את מעקב הקלוריות, מחשבת בראש מה אכלתי ומכניסה את הנתונים. אפשר לחפש באפליקציה את הערך הקלורי של רוב המאכלים השכיחים, אבל אני במשחק הזה כבר מספיק זמן כדי לזכור את המספרים בעל פה. אני אף פעם לא חורגת ממה שאני מכירה. תמיד עושה סבב בין אותן מסעדות כדי לא להעמיס על עצמי את החרדה של החישובים מה אפשר ומה אי אפשר לאכול.
אני נאנחת ואוחזת יותר חזק בטלפון שלי. "אתם מוכנים לתזוזה? אני צריכה לחזור הביתה לפני המועדון הערב."
ג'ארד מכווץ את הגבות. "איזה מועדון?"
"לא זוכרת איך קוראים לו." אני מרכיבה את משקפי השמש שלי ומהנהנת אל השולחן מאחוריי, שם יושב שומר הראש שלי לנוקס. אני לא הולכת לשום מקום בלעדיו. עוד לפני שעשיתי לעצמי שם בעולם המשפיענים, אבא שלי הצמיד לי את לנוקס כי לא היה מוכן להסתכן בכך שמישהו ינסה לפגוע בי כדי להגיע אליו.
החיים שלנו טובים מאוד, חיים מהסוג שאנשים יכולים רק לחלום עליהם, ויצר החמדנות יכול להשחית גם את האנשים שנראים הכי תמימים.
"איך את לא זוכרת לאיזה מועדון את הולכת?" ג'ארד ממשיך.
אני מושכת בכתפיים. "סיירה יודעת, אבל נתתי לה חופש אחר הצהריים."
"אין עליה." קיילה נאנחת.
"לגמרי." אני מהנהנת בהסכמה.
סיירה היא המנהלת שלי, ורק בזכותה אני לא בלגן מהלך. היא שומרת עליי ועל לוח הזמנים שלי. האמת, היא אחד האנשים הכי קרובים אליי במעגל שלי, ואני סומכת עליה יותר מעל כל אדם אחר בחיים שלי.
"שנצא מאחור?" ג'ארד שואל ומסתכל לכיוון הפפראצי.
אני מצחקקת בקלילות מאולצת, והגרון שלי מתהדק סביב הצליל. ברור לחלוטין שג'ארד לא מבין איך העולם הזה מתנהל. הוא מגיע ממשפחה עם כסף, כמובן, אחרת קיילה לא הייתה מסתובבת איתו, אבל הוא אף פעם לא היה באור הזרקורים.
ככל הנראה, קיילה לא הסבירה לו איך הדברים עובדים.
אני משחררת את השפה התחתונה ממקומה מתחת לשיניים ומחייכת. "לא, אנחנו יוצאים מהכניסה הראשית. ניתן להם את מה שהם רוצים. אני ממילא צריכה כמה תמונות טובות של מה שאני לובשת."
"את רוצה שהם יצלמו אותך?"
רוצה זו מילה חזקה. אני רוצה את מאתיים אלף הדולר שאני מקבלת כי אני לובשת את החליפה הזאת. את כל היתר אני לא רוצה. זו רק תופעת לוואי מצערת. אבל לא אגיד לו את זה — אני בתפקיד גם כשאני עם החברים הכי קרובים.
איך אומרים, פייק איט טיל יו מייק איט? לכן אני מזייפת, וכנראה אמשיך לזייף.
רגלי הכיסא שלי חורקות על הרצפה כשאני קמה, אבל רגע לפני שאני לוקחת את התיק, הטלפון רוטט ביד שלי.
אני מסתכלת עליו ומחייכת.
ג'קסון: אפילו לא קצת.
2
ג'קסון
הבית שלי זר לי. אני לא יודע מה בדיוק גורם לי להרגיש ככה, אבל מה שזה לא יהיה, הוא חופר מכתש ענקי במרכז הגוף שלי.
זאת הפעם הראשונה שאני חוזר לקליפורניה מתוך כוונה להישאר, אבל העניין הזה של להתחיל מהתחלה במקום חדש כבר מוכר לי. כשאתה גדל במשפחה של איש צבא, אתה לומד לא להיקשר לשום דבר. להתיידד במהירות. להתכופף, אבל לא להישבר. שינוי הוא הדבר הקבוע היחיד בחיים, ובגלל זה אני לא מצליח להבין למה עכשיו אני מרגיש שהשינוי הוא אחר. אולי זאת הידיעה שהפעם הייתה לי ברירה. ההחלטה לעזוב את שוגרלייק ולעבור לקליפורניה הייתה שלי במאה אחוזים. ואפילו שעמוק בפנים אני יודע שזאת הייתה ההחלטה הנכונה, אני עדיין מרגיש כאילו אני משאיר משהו מהותי מאחור. משהו שהוא יותר מאימא שלי, שאותה אוכל לחזור ולבקר, ומזיכרונות, שאותם הייתי מעדיף לשכוח.
עכשיו אני יושב בסלון שלי, בירה חמימה מולי, אש לוחשת בקמין וערוץ הספורט מטרטר ברקע, בזמן שאני מתבשל בזיכרונות האלה. ככל שהשעות חולפות בלי שום הסחת דעת, כך הלב שלי צורח יותר חזק בחזה ומתחנן שאחזור אל האנשים שהוא שייך להם. אבל למרבה הצער, לאנשים האלה יש נטייה לשבור אותו.
לאדם אחד במיוחד.
אלינה מיי קרסון, לי. הנסיכה של שוגרלייק והחברה הכי טובה שלי בעשר השנים האחרונות. הייתי כרוך אחריה מאז שהיינו ילדים, כשהיא נשענה על המוסטנג פאסטבק שלי, משכה בדסקיות של אבא שלי ואמרה לי ש"אמיתי זה יפה". השרשרת התנדנדה מול הלב שלי, אבל האצבעות שלה הסתבכו בנשמה שלי, ואני כל כך רוצה שהיא תשחרר כבר את האחיזה שלה. אני צריך שהיא תרפה. לא הוגן מצידה להחזיק כל כך חזק, אם היא לא נותנת לי להחזיק אותה בחזרה.
בכל מקרה, עכשיו יש לה את צ'ייס. והאמת היא שהיא הייתה שלו מאז ומתמיד, לא משנה עד כמה רציתי שהיא תהיה שלי, שהיא תבחר בי.
אני הייתי רק ממלא מקום. הידיד הנאמן. סמרטוט עלוב שספג את כל הרגשות שלה ושמר לה אותם כשהיא לא הייתה מסוגלת יותר.
זה כל מה שאני. בחור של "בינתיים". הסחת דעת. תחליף זמני.
תוכנית גיבוי.
עם כל האחרות אני מומחה בתפקיד הזה, נאחז בו וחובש אותו כמו כתר. החתיך התורן, מלך הסטוצים. המורשת שלי בשוגרלייק היא שאני זיון טוב — הכי טוב — כזה שנותן לבחורות את האופוריה שהן מחפשות. עבורי זה משכך את הבדידות שמלווה את הקשר האפלטוני שלי עם האישה היחידה שמעולם לא רציתי לראות בה "רק חברה".
לפעמים נחמד להרגיש רצוי, להיות במרכז העולם של מישהו אחר, אפילו אם באופן זמני בלבד.
אבל "זמני" נשחק מהר, ואם לא עושים שום דבר בעניין, בסופו של דבר הנשמה מתפוררת. לכן העזיבה הסופית שלי הייתה צעד קשה אך הכרחי. הייתי הג'קס של לי כבר יותר מדי זמן, ואני כבר לא זוכר איך להיות הג'קס שלי.
הטלפון שלי רוטט על שולחן הקפה, ואני נוהם, רוכן לפנים וחוטף אותו. שכחתי להתקשר לאימא שלי ולהגיד לה שהגעתי בשלום, לכן אני מניח שזאת היא.
אני טועה.
בלייקלי: אתה כבר מתגעגע אליי, ג'קסון?
השיניים שלי מתהדקות, והכעס מציף את החזה שלי ומאיץ את פעימות הלב. בלייקלי. כל דבר שקשור לבחורה הזאת מפריע לי, ואין לי מושג למה. אני נשבע שהיא קיבלה החלטה מודעת לחדור מתחת לעור שלי. היא תמיד שם, עם האייפון המנצנץ שלה ביד ועם הרגליים הארוכות עד השמיים מול הפרצוף שלי. רגליים שגורמות לזין שלי לקפוץ ולרגשי האשמה להציף אותי, כי אני ממש לא אמור להימשך לילדה בת תשע־עשרה שההישג הכי גדול שלה בחיים הוא מספר העוקבים שיש לה, והמאפיין הכי אותנטי שלה הוא חוסר יכולת להשלים עם סירוב. לכן אני מתפרץ עליה, והיא עוקצת בחזרה, ובסוף אני מרגיש כמו חתיכת חרא, אפילו שזה הדבר האחרון שאני רוצה להיות.
ההורים שלי גידלו אותי כמו שצריך ולימדו אותי שכבוד הוא משהו שצריך להרוויח מצד אחד ולתת בגאווה מצד שני. ואם יש משהו שאני שואף להיות, זה מישהו שההורים שלי יוכלו להתגאות בו.
היד הפנויה שלי מתרוממת וכריות האצבעות מתגלגלות על שרשרת המתכת סביב הצוואר. המחשבה על אבא שלי מחזירה לי את הצלילות.
בגללו אני בקליפורניה מלכתחילה. אחרי שהוא השתחרר מהצבא, בילינו את הימים האחרונים שלו בבית קטן עם שני חדרי שינה על החוף של מונטריי, ובכל שנייה פנויה היינו כפופים מתחת למכסה המנוע של איזו מכונית חלודה והפכנו גרוטאות ליצירות אומנות.
יש לי המון זיכרונות טובים מאבא שלי, אבל קליפורניה היא ביתם של כמה מהזיכרונות האהובים עליי. אם אני עוצם עיניים, אני עוד יכול להרגיש את קרני השמש שחדרו מבעד לדלת החניה הפתוחה והטילו אור כתמתם על רצפת הבטון עם כתמי השמן, בזמן שהוא לימד אותי איך לכוון את הקרבורטור ולזהות את היופי הפוטנציאלי הטמון גם בקליפות המכוערות ביותר. ובערב, אחרי שהשמש שקעה באופק וגנבה מאיתנו את שאריות האור, הייתי יושב על מדרגות הבטון של הדלת האחורית ומסתכל עליו בהערצה משפשף את הידיים בסבון. המים היו יוצאים שחורים, והוא היה מדבר בערגה על כך שיום אחד המכוניות שלנו יופיעו על מסך הקולנוע.
הוא היה כל כך בטוח בזה, ולא פקפקתי בו לשנייה אחת. אבל הסרטן תקף את הדם שלו ולקח אותו מהחיים האלה לפני שהוא היה מוכן להיפרד, לפני שמישהו מאיתנו היה מוכן.
עכשיו התשוקה שלו חיה דרכי.
ואם אני חייב לעבוד אצל המפיק הכי גדול בהוליווד, ג'יימס דונהיו, ולתת לילדה המפונקת שלו לעצבן אותי בטירוף, כדי שהמכוניות שלי יופיעו בסרטים, זה מה שאעשה.
אבל האם אני מתגעגע אליה?
אפילו לא קצת.
