“כשהייתי ילדה ילדים לא היו במרכז העולם. כך יצא שכשאמי החליטה שהגיע הזמן להגמל מהמוצץ היא זרקה אותו לפח וזהו. מבלי להתחבט עם חברותיה על ההשלכות הפסיכולוגיות כבדות המשקל של הגמילה, ללא שום מחשבה שהיא פוצעת את נפשה הרכה של הילדה (אחותי במקרה זה). כתבתי "זרקה אותו" ביחיד, כי זה מה שהיה. מוצץ אחד מגומי, ולא עשרות מוצצים צבעוניים.

כשהגדולה שלי הגיעה לגיל גמילה התחבטתי בכובד ראש בסוגיה הקשה. קניתי כמה וכמה ספרים שמספרים על ילדים שנגמלו מהמוצץ. לכולם היתה פחות או יותר אותה עלילה – גיבור הסיפור היה הילד האחרון בגן עם מוצץ. הילדים בגן צחקו עליו שהוא תינוק. הילד החליט שהוא יהיה גיבור ויוותר על המוצץ. אמא/אבא/סבתא/סבא/הגננת עודדו אותו שהוא יכול. והפלא ופלא הילד הצליח להיפרד מהמוצץ וכולם הריעו לו. סוף. הספרים הללו מתערבבים לי זה בזה, ומה שבעיקר זכור לי זה שהם היו יבשושיים ונטולי הומור, וגם תקינים פוליטית עד שאפילו לי התחשק להתמרד ולמצוץ מוצץ. הגדולה הקשיבה לסיפורים בשקיקה תוך שהיא מוצצת בחדווה את המוצץ שלה.
"את לא רוצה להיות גיבורה?" שאלתי אותה. "אמא, אני כבר ממילא גיבורה" ענתה הילדה בענווה אופיינית, "אני פשוט גיבורה עם מוצץ".
אפילו עץ המוצצים שהקימו בשכונה לא עזר. (למי שאין לו ילדים קטנים – מדובר בעץ רגיל לכל דבר שהורים משדלים את ילדיהם לתלות עליו את המוצצים שלהם ולהגמל).
"את לא רוצה לתלות את המוצץ שלך כמו ליה?"
"לא. לא ראית שלליה קנו אחר כך מוצץ חדש?"
אי אפשר היה לנתק את חבל הטבור שקושר את הילדה למוצצה. אחרי שהתיאשתי לחלוטין הגיעה הישועה מסיפור של דבורה עומר. גם הוא נטול הומור לחלוטין, אבל מלווה בפתרון מעשי – בית למוצץ. בנינו בית למוצץ מקופסת נעליים ישנה. בכל ערב הילדה היתה משכיבה את המוצץ במיטתו, מכסה אותו והולכת לישון בלעדיו. הללויה!

הקטנה שלי, כצפוי, סרבה למצוץ מוצץ. קניתי מבחר מוצצים בכל צורה וצבע אפשריים והיא ירקה את כולם ללא אפליה, כולל מוצץ מיוחד לתינוקות סרבנים שעלה לי הון. (בחיי שיש דבר כזה. פתרון גאוני לחלוב כסף מהורים נטולי שינה). כשהיא היתה בת שלוש היא מצאה מוצץ ישן בבית והחליטה שזה טוב, ושגם היא רוצה מוצץ כמו כל הילדים בגן. מכיוון שלא התאים לי, והייתי מותשת מדי לנקוט בעדינות הפסיכולוגית הראויה, הודעתי לה שהיא גדולה וזרקתי לפח וזהו. היא בכתה דקה ושכחה מהעניין. לעומת זאת היא פיתחה חיבה לספרי גמילה ממוצצים. כך יצא ששוב קראתי את הספרים המעצבנים האלה. עד שלפני כמה ימים היא מצאה בספריה את "הצצי האחרון".
"נו, עוד ספר משמים" חשבתי לעצמי עד ששמתי לב שהסופרת היא ג'יל מרפי. מכיוון ש"סיפורי משפחת גדליהו" שלה הוא אחד מספרי הילדים הטובים ביותר בעיני (כתבתי עליו כאן ביקורת, אבל הייתי חדשה בסימניה אז לא היו לה הדים), מהרתי לקחת את הספר.

ואכן, ג'יל מרפי לא הכזיבה. הספר מצחיק נורא ורחוק מלהיות תקין פוליטית. (זהירות, ספויילרים!) המשפחה בסיפור היא משפחת מפלצות. מפלצתון הוא פעוט שמסרב להיפרד מהמוצץ שלו. סבתא שלו מחליטה שהוא צריך להיגמל מהמוצץ, והיא אומרת זאת בעדינות האופיינית לה: "הגיע זמן שיפסיק עם המוצץ...הוא נראה מטומטם עם הדבר הטפשי הזה תקוע לו בפה כל הזמן". מפלצון מסרב לותר וכך גם סבתא שלו. אמא שלו מחליטה לזרוק את כל המוצצים לפח הגדול שבחצר, חמש דקות לפני שמגיעה משאית הזבל. אבל מפלצון לא פראייר. הוא מחביא מלאי של צצים בכל מקום אפשרי, וגם בכמה מקומות לא אפשריים...כולם לועגים לו אבל מפלצון מתעלם. לבסוף "חבריו" מחליטים לעשות מעשה ולהוציא לו בכוח את הצצי האחרון מהפה. אשאיר לכם לגלות איך זה מסתיים. מבטיחה שגם הסיום לא תקין בשום צורה.
לספר יש ערך מוסף גדול של איורים מרהיבים שגם הם פרי עטה של ג'יל מרפי.

בקיצור, ספר מקסים ומקורי. לא יודעת כמה הוא באמת עוזר בגמילה, אבל אצלנו בבית הוא גרם לצחוק פרוע גם של הגדולים וגם של הקטנים.”