“ספרי שואה, כמה עברו תחת ידי במהלך השנים. אם זה בסיפורים קצרים, ביוגרפיות, עלילתיים או ספרי פוסט שואה. תמיד בכל אחד מן הספרים השיא היה גילוי עבר הניצול, מה הוא עבר באותם מחנות/סיפורי הבריחה/הניסים הגדולים.
ואז נפל לידי הספר הזה ושינה את כל מה שחשבתי על ספרי שואה.

זה ספר על 3 דורות: סבא, אבא ובן. הילד שותף לתעלול עם שאר חבריו היהודים לכיתה, ובמהלך יום הולדת לבן כיתתם הגוי הם גורמים לנפילתו ופציעתו, ומכאן מתחיל הסיפור להתגלגל כשאושוויץ תמיד נמצא ברקע. הספר כתוב כרשומות שעד סוף הספר אנחנו לא מבינים למי הן מיועדות, והן מתארות את קורות המשפחה.

הסבא שברח מאושוויץ וכל רצונו היה לשכוח הכל. בנו (האבא) שחיפש תשובות כל השנים, ואת אותן זיכרונות אבל מחלת האלצהיימר מכניעה אותו, ונכדו (הבן) שלא יודע איך מתמודדים עם עבר משפחתו מה שמלווה אותו בכל צעד בחיים.

מה שמיוחד בספר זה שלמרות שאושוויץ מוזכרת בלי סוף, אנחנו לא שומעים על הזוועות שהתרחשו בין כתליה. סיפור השרידה של הסב לא נזכר לרגע, רק הטראומה שאיתה הוא יצא, ואיך שהיא השפיעה על הדורות הבאים במשפחה.

זה ספר פוסט שואה מיוחד ומרגש, שדן בהמון נושאים חשובים ומעוררי מחשבה. הוא נכתב בלי רגש, אבל הוא מרגיש הכי אינטימי שיש. הוא שורט את הלב, ועדין הוא מנסה לחסוך מאיתנו את הזוועות.
הוא מתחיל כיומן נפילה - אותה נפילה של ילד בן 13 ביום הולדתו, אבל הוא ממשיך כיומן נפילה של כל אחת מהדמויות בעולם של אחרי המלחמה.

עוד הפעם סדרה לספרות יפה בוחרת להביא ספר מקורי, נועז ומצוין שאף פעם לא היינו מגיעים אליו בלי הבחירה המיוחדת שלהם!”

“כשסיימתי לקרוא את הספר קפץ לי לראש הפסוק המוכר מספר ירמיהו: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה".
הנפילה בספר הנוכחי הינה מטאפורה לאוטוביוגרפיה ומערכות יחסים של 3 דורות: סב, אב ובן (נכד). כל הסיפור נכתב על ידי הבן-נכד ובסיפור הזה אין לו שם.
הסיפור כתוב בצורת רשימות יומן, דרך עיניו של הכותב וכך הוא מתחיל: "סבא שלי לא אהב לדבר על העבר. דבר שאינו מפתיע, לפחות לאור כל מה שנוגע לעניין: העובדה שהיה יהודי, שהגיע לברזיל באחת מאותן אוניות עמוסות ראשי צאן, שההיסטוריה, כך נראה, הסתיימה עבורם בגיל עשרים, או שלושים , או ארבעים, לא חשוב, וככל שנותר ממנה הוא מעין זיכרון שבא והולך ועלול להיות כלא גרוע עוד יותר מזה שהיית אסור בו."
בברזיל את טקס בר המצווה היה נהוג לערוך בשבת בבוקר בבית הכנסת, ולאחר מכן לסעוד לארוחת צהריים חגיגית בבית מלון. במהלך הטקס היו מניפים את חתן הבר מצווה 13 פעם, אלא שבפעם ה-13 במקרה הנוכחי, חתן בר המצווה "נפל". הנפילה פגעה בחוליה בגבו ואילצה את הפצוע לשכב חודשיים במיטה. מי היה צריך לתפוס את חתן בר המצווה שלא ייפול ארצה? כותב הסיפור שלנו...
מי היה אותו חבר שכותב הסיפור שלנו, לא אחז בו לפני שייפול ארצה? ציטוט עמוד 20: "שמו של חברי לכיתה היה ז'ואאו, וככל שהתקרבנו יותר גיליתי ש: (א) אבא שלו מכר צמר גפן מתוק בפארק מכיוון שמשכורת של כרטיסן באוטובוס לא הספיקה בשבי להתקיים; (ב) האב גידל את בנו לבד כי האם מתה לפני גיל ארבעים; (ג) אחרי מותה של האם, האב לעולם לא התחתן שוב, לא הוליד ילדים נוספים ולא הייתה לו אף בת-זוג."
ז'ואאו בניגוד לכותב העלילה, לא נולד עם כפית של זהב בפה. אפילו ההזמנות למסיבת בר המצווה היו מתוצרת בית, על גבי נייר משרדי וכתובות בטוש צבעוני.
הסב נפטר כשאביו של כותב הסיפור היה בן 14. הסבתא שהתגיירה כדי להתחתן עם הסבא, חיה מספר שנים לאחר פטירת הסבא בבית אבות. הסבתא נמנעה מלהזכיר את הסבא שהגיע מאושוויץ לברזיל עד ליום מותה.
בשנותיו האחרונות הסבא הירבה להתבודד בחדרו ולמלא מחברות על גבי מחברות, "באותיות זעירות" ורק דרך אותן מחברות הוא למד סבו. דרך אותן רשימות ניתנת גם הצצה של הקורא, לשלושת הדורות הללו ולא רק, כי גם האב כתב את יומנו שלו כשחלה בדימנציה.
הספר הזה עוסק במערכת יחסים מורכבת ורק דרך הרשימות ניתן ללמוד עליה. המילה אושוויץ עולה מספר רב של פעמים, אבל לא ניתן מהרשימות להבין מה קרה שם בדיוק למשפחה. (אנחנו יודעים מה קרה שם...).
הזיכרונות הופכים להיות בעלי ערך בעיני הכותב. אין עומק בדמויות ולי הייתה הרגשה של "רפרוף מעל". זה קיים, זה ישנו, ממש כמו משב של רוח קלילה.
הסיפור מערבל בתוכו עבר והווה יחדיו, לא מסודר ומאוד מורכב. לדעתי סוג של כתיבה שמכבידה ומעיקה על הקורא.
נפילת בן הכיתה הינה מטאפורה ספרותית שאוחזת את כל הסיפור. ז'ואואו שרד את הנפילה והמשיך הלאה.
כותב הסיפור שאין לו שם, מעביר לקורא זיכרונות של אביו וסבו יחדיו. הוא עצמו נשוי פעם שלישית ואפילו חושב על פרידה. החבר הכי טוב שלו הינו הבקבוק. הוא למד משפטים, עיתונאי וסופר בחיו. למרות שהוא כן גדל עם כפית של זהב בפה, בבית פרטי עם בריכת שחייה, לימודים בבית ספר יוקרתי, ספרים ותקליטים, טיולים לדיסנילנד לא היה לא טוב- הוא שקע בתוך ביצה של "כולם אשמים"...
מחלת האלצהיימר של אביו גרמה לו לשינוי: משהוא זז אצלו...
נשאלת השאלה האם עריכת הזיכרונות הנוכחית, תצליח לרסק לאלתר את כאבי הטרגדיה של מה שהיה שם? האם הבחירה בלטפל באביו, תבעיר את ירושת אושוויץ, מהדור הבא של צאצאי השואה? יש תשובה למישהו?

הספר "יומן נפילה" מותיר את הקורא בתחושה של מועקה. קראתי לא מעט ספרי שואה והיה לי קשה איתם. עם הספר הזה היה לי קשה שבעתיים, זו גם הסיבה שהוא נקרא בליווי ספר נוסף ובתשלומים. סיימתי לקרוא את הספר עם גוש בגרון.

להבדיל מספרי שואה אחרים שקראתי בספר הזה אין פירוט של מה שקרה "שם"... ההתמודדות היא עם התוצאה ולא עם העבר, למרות שמדובר ביצירה שהיא אסופת זכרונות.

הספר חסך לי לקרוא על מעשי האימה והחלחלה שמותירים סיפורי אושוויץ, אך מאידך פתח צוהר חדש: "נפגעי הדור השלישי לצאצאי השואה".

לי אישית היה קשה עם היצירה הזו... המזיגה של העבר עם ההווה מיגעת ומעיקה. אין סדר רציף של הרשימות ועל הקורא לסדר בעצמו את חלקי הפאזל. אישית אין לי בעיה לסדר בעצמי את החלקים, ברם אני מעדיפה לעשות זאת בספרי מתח ולא בפרוזות.

למרות ההסתייגויות שלי אני ממליצה על הספר. זה לא ספר שואה סטנדרטי. ספר קשה שאותי הוא הותיר עם מועקה. זיכרונות הם לא תמיד יפים ולצערי, לא כל תכולת המזוודות שאנחנו נושאים על כתפינו ססגוניים, נחמדים ונאים. אין בספר הזה "נוף ילדות".

בואו ליצירה הזו עם הרבה תעצומות נפש. הוא לא קל, הוא עשוי להותיר אתכם עם מכרה של שאלות...

לי יניני”