בסנגומור, עיירה קטנה ונידחת בגבול פולין - רוסיה, גדלות שלוש ילדות יהודיות שגורלותיהן - כך נדמה בתחילת הספר - לא ייפגשו לעולם.
ליקי, מהורהרת ועדינה, היא בת למשפחה קומוניסטית מתבוללת, עסוקה בקריאת ספרים ובמעקבים אחר רוזה, אחותה הנערצת.
גולדה באה ממשפחה שמרנית זעיר - בורגנית, נערה מפונקת שמאמנת את ידיה בפסנתר וחולמת להיות זמרת.
ובלה, היפה והנמרצת, חיה בדלות עם אמה ואחיה הנכה ומתכננת את עתידה תוך טיפוח ושיוף גינונים של אישה נחשקת. חייהן של הנערות נכרכים במערבולת האדירה של תקופת הכיבוש הנאצי.
הן נפגשות, נפרדות ושוב נפגשות - על פי היגיון שרירותי ומתעתע. מספרה של טלשיר עולה אמירה חריפה, שלא זכינו לשמועה עד עתה.
ההורים או הסבים שלנו, של בני הדור השני והשלישי, לא סיפרו על "שם" לא רק מפני ששמרו עלינו מפני הזוועות, אלא מפני שסירבו להרוס לעצמם - על פי איזה אינסטינקט גאוני - את פרק עלומיהם:
עלומים שנגדשו ברוע ואלימות, אך היו בהם גם העוצמה והחיוניות של נעורים מתפרצים:
תסיסת יצרים, כמיהה למגע, לאהבה. אלמלא התקיימו גם "בעת ההיא" אותם רגעי יופי והתרגשות נדירים, אלמלא גובשו וזוקקו בזיכרון, ספק אם אנו היינו רואים אור עולם.