“שלושה מקורות ראשוניים יש לנו לחיי סוקרטס; כתבי אפלטון, כתבי כסנופון, והמחזה הפרודי הזה של אריסטופאנס, שתוקף את סוקרטס ללא רחם, עד כדי כך שאפלטון רומז ב"אפולוגטיקה" שלו כי הוא חלק מהסיבות לעוינות דעת הקהל כלפי הפילוסוף הדגול.

בתור מי שמאוד אוהב ומעריץ את סוקרטס ושני תלמידיו, ורואה בהוצאה להורג שלו ע"י המדינה האתונאית פשע מזעזע שהטרים את הבאות לאנשים דגולים מאז ועד היום, קצת קשה לי רגשית לגשת לטקסט שמכפיש את האדם הזה ולקרוא אותו ללא, לכל הפחות, ענן של עצבות (no pun intended) מרחף מעל פני השורות. זה הbias שלי, ונראה לי הוגן לגלות זאת בראשית הביקורת.

בכל מקרה, ליצירה עצמה. המחזה עוסק באדם כפרי שהתחתן עם אתונאית מהמעמד הגבוה ונולד להם בן שירש את הטעם של אמו לhigh life. האב לא עומד בהוצאות הללו, ועורם על עצמו חובות. הוא הוגה תחבולה כדי לא לשלם את החובות; ללכת ללמוד אצל סוקרטס ב"חשיבטרון" כיצד לנצח טיעונים צודקים בבתי המשפט בעזרת טיעונים נלוזים והתחכמויות רטוריות.
אז הוא הולך לסוקרטס ומגלה שם חבורה של אנשים חיוורים (כי הם לא יוצאים מהבית ולא עוסקים בספורט), עניים להחריד (כי זה המאפיין הקבוע של פילוסופים מאז ועד היום), כופרים באלים (האשמה בעטיה סוקרטס יוצא להורג), ועוסקים בזוטות ושטויות ביזאריות.
אני חייב להגיד שגם אם הייצוג הזה ממש לא מתאים לסוקרטס כפי שלמדנו עליו מאפלטון וכסנופון (סוקרטס לא גבה כסף עבור הלימוד אצלו, האמין שיש לו "דיימון" והיה אדוק באמונתו הדתית, העריך מאוד בריאות גופנית, ועסק בערך בכל דבר בחקירות אינטלקטואליות כנות), זה באמת ממש מצחיק לרוב..
אני יכול לדמיין את הקהל בהצגה הזו, כולם נקרעים מצחוק על הסלבריטאי המקומי ועל החידודים כנגד האובססיביות האתונאית לבתי משפט ותביעות.

מה שכן, המחזה שיש בידינו הוא בעייתי במקצת מבחינה טכנית; אריסטופאנס הציג את "העננות" המקורי, ולאחר כמה שנים חזר והתחיל לשכתב אותו כדי להציג אותו שוב, אבל הוא לא סיים את השכתוב מעולם. הגרסה שבידינו היא השכתוב הזה, וממש רואים איפה יש סצנות שאריסטופאנס כתב מחדש, ואת חוסר האיחוי ביניהן לבין שאר הטקסט.
עוד בעיה היא שיש כאן לא מעט פילר וסתם השמצות זולות, בעיקר בסיום המחזה שהיה די נורא לקרוא.

גזר דין? לא מהמחזות הגדולים של אריסטופאנס (כרגע "פלוטוס" הוא האהוב עליי) אבל גם לא מהגרועים שבהם. יושב איפשהו באמצע.

נב - יש כאן קטע בו אידיאל היופי הגברי מתואר כ"תחת גדול וזין קטן", בהערות המתרגמת כותבת שזה אכן היה אידאל היופי באותה התקופה, ואני חייב להגיד שזה ממש מסביר טוב את כל הפסלים היוונים של בחורים עם junk לא מרשים בעליל..”