“#
בתקופה זו אני עושה פרצוף כמעט על כל ספר שאני קוראת. ספר מתח שקראתי (עד הסוף...) עבר ישירות לרשימת "לא שווים ביקורת", ספר מתח נוסף שציפיתי ממנו רבות כי הוא לא אמריקאי, ילך, כנראה בעקבותיו. חזרתי לספר שאהבתי בעבר, בתקווה שלא יאכזב, והוא לא.

סיפורים קצרים הם הפורמט הראשוני של סיפורי מדע בדיוני. ככה הם הומצאו – רעיון עם פואנטה, לא יותר מדי דמויות כך שהקורא חופשי להבין למה התכוון המשורר ולהתענג על המקוריות והחדשנות. סיפוריו של אסימוב עם רעיונותיהם שהיו רעננים בשנות הארבעים של המאה הקודמת, מפרנסים סופרים מאוחרים מהם לדוגמה "מלחמת הרובוטים" של וילסון שהרעיון שלו זהה לרעיון הסיפור "אין איש פה, פרט..." שנתן את שמו לאוסף.

במקור נכתבו הסיפורים בשנות ה-30 עד ה-50 של המאה העשרים ופורסמו בכתבי-עת עם איורים צעקניים, שנחטפו מהדוכנים בעודם חמים מהדפוס ונקראו על ידי קוראים שהיו רעבים, כנראה, לעולם מסעיר יותר מעולמם המשמים. [היום אנחנו רואים לפעמים את היפוכה של הפעולה – קוראים המייחלים להחזרת העולם למאות קודמות, בהנחה שאז היתה "רומנטיקה אמיתית" ו"חיים פשוטים"...]

מה שמעניין בקריאה הנוכחית של הספר הוא הטכנולוגיה שאסימוב תיאר לפני שמונים שנה, בממוצע, שהיתה אז דמיון פראי ומזוקק. למשל הסיפור "סאלי" העוסק במכוניות בעלות בינה מלאכותית הנוסעות באופן עצמאי למחוז חפצו של הנהג ויודעות למצוא לבד את דרכן ולהימנע ממכשולים ותאונות... המכוניות האלה נקראו (בתרגום) מכוניתומטית, והיום הן נקראות מכוניות אוטונומיות. אני מניחה שאסימוב לא ידע אפילו לבטא את השם "וולבו" (שהיתה, נדמה לי בין הראשונות ליישום ההמצאה) אבל כשכתב את הסיפור המכוניות היו מתופעלות ידנית, הנהג של היום היה, כנראה, מתקשה לנהוג בהן. המכוניות בסיפור הן בעלות מערכת המונעת סטייה מנתיב, מערכות בלימה לפני תאונה, מערכת ניתוב לכתובת הרצוייה (ווייז, נניח...) ומקבלות פקודות בקול מהנהג. המערכות האלה הן טריוויאליות היום ועוזרות (לחלק מהנהגים) להגיע הביתה בשלום. כשאסימוב הגה אותן אנשים רציניים לא קראו סיפורים כה מופרכים.

לכל אחד מהסיפוריום בספר הוסיף הסופר הקדמה. ההקדמות מאפשרות להכיר טוב יותר את הסופר ואת דרך חשיבתו. הוא היה בעל אגו ענק, תחרותי, שחצן, ו...חנון בכל רמ"ח אבריו. הוא מודה שהוא אינו יודע לכתוב סיפורי אהבה ואכן כשהוא מנסה התוצאה מביכה ואפשר להבחין שהוא צועד בקרקע לא מוכרת ומתנהג בחוסר ביטחון לא אופייני. דבר דומה אפשר לומר לגבי ההומור שלו. בניגוד לרעיונותיו המתוחכמים והמבריקים, ההומור שלו הוא פרימיטבי ופשטני. הוא יודע שאינו יכול לכתוב קומדיה. גדולתו היא בהבנה והיצמדות אל הנקודות החזקות שלו, מה שהפך אותו לסופר ידוע ואחד האהובים (בצדק) בז'אנר.

הסיפור שנתן את שמו לאוסף עוסק במהנדס ומתימטיקאי, שבונים מחשב. כשנכתב הסיפור המחשב היה בערך בגודל של סלון ממוצע, מלא בחוטים, שפופרות ריק(!) וברזלים יקר מאד ולא נייד. לגיבורים היה רעיון – לבנות מחשב קטן (כלומר בערך בגודל של מקרר בינוני), שיהיה זול וקל בהרבה. יש עלילה לסיפור וכדאי לקרוא אותו, אבל התרשמתי מהדיוק של הנבואה. המחשב הזה עונה לטלפון(!) הנשמע כדבר הזה???

מישהו אמר לי שכל אחד מאיתנו מחזיק בכף ידו – בהנחה סבירה שיש לו סמארטפון – יכולת חישובית העולה על כל היכולת החישובית באפולו 11 וביוסטון, שהנחיתה לפני 50 שנה ויומים את האנשים הראשונים על הירח באחד המבצעים המדעיים הגדולים של המאה העשרים. כשאתם חושבים על מדע בדיוני, תחשבו (גם) על זה.”

“אני בד"כ לא מתלהבת מסיפורים קצרים, אני מעדיפה דמויות " עם בשר" שהולכות לאנשהוא. אבל זה מקרה קצת יוצא דופן. אמנם מד"ב ישן עלול להיות בעייתי במיוחד (מה שאז לא היה קיים היום הוא כבר טכנולוגיה מיושנת), אבל כאן זה אחרת. חשוב בזמן הקריאה להבין את הרקע שבו נכתבו הסיפורים (ביקורת על תופעות מסויימות היתה מסוכנת לכותב, ומד"ב היה כיסוי לא רע לביקורת הזאת- בסה"כ מדובר ברובוטים למיניהם).
אני אוהבת את ההקדמה לכל סיפור, זה נותן קצת הסבר על נסיבות כתיבתו של כל סיפור בפני עצמו.
האירוניה עדיין בתוקף - איך נראים יחסים בין המינים בעיני חירקים, ומה קורה כשאנחנו עושים מה שמכונה אומרת לנו לעשות, ולמכוניות יש נשמה- מי שלא מאמין בזה- שיזהר מסאלי.”