זהו סיפור עצוב.
מופיעים בו שוב אלה שלא ידעו, אלה שלא רצו לדעת, אלה שידעו ולא הבינו, אלה שסירבו להבין ואלה שהבינו ורצו לומר.
זהו גם סיפורה של יהירות.

יותר מכול, זהו סיפורה של עייפות, בעולם שאינו סולח לחולשה.
אבל אין זה סיפור מפתיע.

"מסונוורים בברק המצלמות דימו החוגגים כי מעליהם דואות יונים צחורות, אבל חדי העין יבחינו במקוריהם של "ניצי הפת'ח ו'הנשרים האדומים' מג'נין במעופם לירושלים", כך כתב זאב בנימין בגין למחרת טקס החתימה על הסכם אוסלו בוושינגטון ב-1933, והוסיף:
"הגשמת השאיפות הלאומיות של הערבים בג'נין ובנותיה מוכרחה להרעיש את סכנין ושכנותיה".

במשך 66 השנים הבאות המשיך בגין להתריע, בעשרות מאמרים המכונסים בספר זה, מפני הבלתי נמנע:
"בלחץ האלימות תיתבע ממשלת ישראל למסור שטחים נוספים מנחלתנו, ועוד, ועוד, עד שתאמר 'די, עד כאן', והאשליה תקרוס, ויהודים וערבים ישלמו מחיר" - תחזית שאימתותה הוכחה בימים אלה.

הספר הוא מעין יומן אירועים המבהיר שכשלון הסכם אוסלו אינו מקרי: זרע הפורענות נטמן ביום חתימתו.

הבנה זו היא תנאי להערכת מצב מפוכחת המתחייבת היום, לנוכח ההכרה הגוברת כי הנחות-היסוד של הסכם אוסלו הופרכו.

שם הספר
קווי עימות
כי לא נראה את עזקה - מקורם של מכתבי לכיש