“יש לי בעיה, מאז השבעה באוקטובר , עם קריאה של ספרי מתח ואימה. איכשהו האימה שכותבי ספרים מצליחים להגיע אליה לא מצליחה להתחרות במציאות, בפחדים שלי, ובסיוטי הלילה שהתגשמו אצל אלפי אנשים בדרום המדינה. אז ספרי מתחהם קצת פחות מתח בשבילי בימים האלה. משום מה אני עדיין קוראת את אלה מהם שמתגלגלים אלי הביתה.

כאן נתחיל מההתחלה, כלומר מהכריכה. התווית על הכריכה משייכת את הספר לסדרת "מתח" באותיות לבנות על גבי רקע אדום, כיאה וכיאות. אז למי שזו הציפייה שלו אפשר להודיע מראש שזה לא. יש אמנם רצח או שניים במהלך הספר, אבל הגופה האחרונה מופיעה לקראת החמישית האחרונה של הספר. עד אז אין יותר מדי אווירת אימה או פחד או בנייה של מתח, וגם אחרי זה רמת המתח היא לא מאוד גבוהה, גם לא במושגים של ימי השגרה.

רובין מור היא היא גרושה, לשעבר היתה נשואה לשוטר והחברים שלו נהנים לתזז אותה ולתת לה דוחות על עניינים של מה בכך, כי ככה עובדת משטרה בעיר קטנה באי מנותק (איזה אי? לא הצלחתי להבין וחבל, אני אוהבת לשוטט בגוגל סטריט ויוו במקומות עליהם אני קוראת). לרובין יש בן מתבגר בשם קונור, יש לה אח פסיכאטר עם בעיות משלו, גיסה בשם קיי. ההורים שלה מתו, אבל סבא שלה עדיין בחיים, עקשני וקשוחכמו שאנשים שהגיעו לגיל מתקדם יודעים להיות. בקיצור, לרובין יש הרבה צרות, וזה אם לא נזכיר את החברה שלה לשעבר מישל, והבת של מישל, לינדה, שמשום מה מתאהבת בקונור. רובין היא גננת, במובן של מתכננתו מתחזקת גינות והעסק שלה לא מאוד מצליח בימים אלה.

אז מה עושה אישה בגיל הביניים שכל קשיי העולם נופלים עליה? רואה בבית החולים יצור מסתורי שנאסף ביער על ידי צייד, לא מדבר ולא מתקשר בשום דרך אחרת, ונודע בסביבה בשם "איש זאב", ולוקחת אותו אליה הביתה. השאלה למה לעשות דבר כזה לא מקבלת מספיק תשובה בספר. באופן מפתיע בנוכחות האוהבת של רובין איש הזאב נזכר ששמו סטיבו, מתחיל לדבר ולכתוב ומתנהג מאוד יפה באופן כללי, הרבה יותר מהסביבה בת התרבות בשכונה. הגיוני או לא, זה הסיפור. יעל אומרת שזו נפילה לכשל "הפרא האציל", וזה יכול להיות, אם כי לא חשבתי על זה בזמן הקריאה עצמה.

זה ספר מהורהר, מדבר על קשרי משפחה וחברות, על עולמות שמתפרקים להם לאיטם כמו בתים שנרקבים לאיטם. ספר חורפי למשעי, ובסך הכל למרות החורים הגדולים באמינות אני נהניתי בזמן הקריאה שלו, למרות שכאמור המתח לא גדול, והמוקד העיקרי הוא הבנייה של הדמויות השונות”

“הספר סיקרן אותי בגלל התקציר: אשה שנפרדה לא מזמן מבעלה, עסוקה בטרדות של פרנסה וגידול בנה המתבגר, נתקלת בבית חולים ב"איש זאב" אחד מאותם ילדים ש(לפי האגדה הרווחת) בהיותם פעוטים נקלעו ליער וגודלו ע"י זאבים. היא ממלטת אותו מגורל אכזר (כליאה במוסד שמור לחולי נפש) ומביאה אותו הביתה.

הסיפור די מעניין וכתוב בסדר. יש כמה דמויות מפתח שהסופרת מנסה לאפיין וכמה מסרים שהיא רוצה להעביר, אבל המסרים הם הברורים מאליהם (רק הפרא הוא אציל, בני האדם הם אכזריים, ורק מי שאין לו הרבה יסכים לעשות חסד עם זולתו). הדמויות משורטטות בקוים גסים - הנה האשה הנאה המתגרשת מבעלה הבוגדני, הנה הזקן הנוטה למות שבצעירותו היה לו חזון והיום הוא גס ונרגן, הנה שני המתבגרים ש"גילו את המין" ומצפים שהחיים על האנדורפינים יימשכו לנצח, הנה הפריק של העיירה וכו'.

הספר די סתמי: הוא מבזבז את הסיפור המעניין שעליו הוא מבוסס ע"י חוסר אמינות משווע. האדם שחי אצל זאבים חושב עליהם כ"אחיו" (בטוי אנושי שלא יכול להתאים למי שלמד את השפה אצל הזאבים) הוא מצליח ללמוד לקרוא תוך מספר חודשים, ועוד יותר מצליח ללמוד את "ההתנהגות הנכונה" תוך אותו פרק זמן...התנהגותו היא מופת של אנושיות ומוסריות. באמת, נו.

אני מתקשה יותר עם ספרים סתמיים מאשר עם ספרים גרועים. את האחרונים אני יכולה לנטוש די מהר ולא לחשוב עליהם יותר. הספרים שאינם ממש גרועים, גם לא ממש טובים הם אלה שאני קוראת בדרך כלל עד הסוף, כי אולי איזו הפתעה עוד תגיע, ונשארת עם טעם של החמצה. מבחינתי הסופרת היתה יכולה לעשות לי את החסד הקטן ולכתוב ספר קצת יותר גרוע...”