“ת' התקשרה אליי נסערת יום אחד. מה קרה? ובכן, אחותה של ת' היא משוררת שעשתה לה שם כלשהו בביצת השירה הישראלית, ועכשיו היא מתכננת ספר פרוזה. לא סתם פרוזה, אלא סיפור אישי. סיפור על ההורים שלה. אלה גם ההורים של ת', ואחרי שקראה את טיוטת כתב היד ת' נחרדה לחלוטין. יש שם פרטים אינטימיים שלדעתה מחללים את זכרם של אביה ואימה. והסתרת השמות שקופה למדי. זה מביך למדי, וכל הארץ תדע. ניסיתי להרגיע את ת' כמיטב יכולתי, כי מה הסיכוי שהספר באמת ייצא לאור? אבל ת' כבר היתה מעבר לרציונליות, וטיעונים שכליים לא הצליחו לשכנע אותה שמדובר ברוב מהומה על משהו שכנראה יהיה לא מאומה. הוצאה לאור זו עבודה מזופתת מאוד. בפרט החלק של לקבל כתבי יד, ולהחליט אם הם ראויים או לא ראויים לדפוס. מסתבר שהמון אנשים חושבים שהסיפור שלהם חשוב או ראוי או משמעותי. או שסתם יש להם חלום על הוצאת ספר. וכך מתערמים להם עוד ועוד כתבי יד, כאשר רובם המוחלט לא ראוי להיקרא ספר, ומיעוטם, אם ייערך היטב, אולי דווקא כן. כותבים הם אנשים בעייתיים. הם בטוחים שהסיפור שלהם ייחודי, ובו בזמן משוכנעים שהוא גרוע מאוד. הם נכונים לחשוף את דם ליבם, ובה בעת רגישים לכל הערה שמשתמע ממנה בדל ביקורת. ולפעמים הם מתקשים לשים לב מי נפגע בדרך. כמו ת', גם אביבית נסערת. אביבית היא אישה פשוטה, מורה מרעננה, אם לשניים ונשואה לאדריכל. כמו כן היא חיה את חייה בצילה של אם משוררת מפורסמת ואומנית גחמנית. הסיפור נפתח בשתי פצצות אטום שנוחתות על אביבית. היא מגלה שאמא שלה הולכת להתחתן עם דוס ברסלבי שחי בצפת, ושהיא הולכת להוציא ספר ביוגרפי סנסציוני. אביבית לא יודעת את נפשה וכותבת יומן משלה, להתמודדות עם הדברים. הספר "פרספונה זוכרת" הוא כתב היד של אביבית, בצירוף כתב היד של גבריאלה גת אימה, והערות המוציא לאור. מה ראה אהרון מגד, סופר מוערך וכותב מוכשר, לכתוב בגוף ראשון כאילו הוא אישה שכשרונה הספרותי נמוך עד לא קיים? לא אדע. מה ראה למלא כך למעלה ממחצית הספר? תעלומה. הקוראים מקבלים סיפור בנאלי ונפוץ למדי, שחלקו הגדול כתוב גרוע. אולי במכוון גרוע, אבל זה לא הופך את הכתוב לטוב יותר או את חווית הכתיבה למהנה. הדמויות שטוחות, התיאורים בספר, בפרט של החלק הדתי, לא מדוייקים ולא אמינים. והתוצאה מאכזבת מאוד. לולא הכבוד שהיה לי לאהרון מגד בשל ספריו הקודמים, הייתי נוטשת את הספר לאנחתו כבר בתחילתו, ולא מחכה עד הסוף כפי שעשיתי. ואחותה של ת'? החליטה לגנוז את הספר. לא בשל הכעס של ת' עצמה, אלא לאור תגובות אחרות שקיבלה על הטיוטה במשפחתה המורחבת. וטוב שכך.”

“ת' התקשרה אליי נסערת יום אחד. מה קרה? ובכן, אחותה של ת' היא משוררת שעשתה לה שם כלשהו בביצת השירה הישראלית, ועכשיו היא מתכננת ספר פרוזה. לא סתם פרוזה, אלא סיפור אישי. סיפור על ההורים שלה. אלה גם ההורים של ת', ואחרי שקראה את טיוטת כתב היד ת' נחרדה לחלוטין. יש שם פרטים אינטימיים שלדעתה מחללים את זכרם של אביה ואימה. והסתרת השמות שקופה למדי. זה מביך למדי, וכל הארץ תדע. ניסיתי להרגיע את ת' כמיטב יכולתי, כי מה הסיכוי שהספר באמת ייצא לאור? אבל ת' כבר היתה מעבר לרציונליות, וטיעונים שכליים לא הצליחו לשכנע אותה שמדובר ברוב מהומה על משהו שכנראה יהיה לא מאומה. הוצאה לאור זו עבודה מזופתת מאוד. בפרט החלק של לקבל כתבי יד, ולהחליט אם הם ראויים או לא ראויים לדפוס. מסתבר שהמון אנשים חושבים שהסיפור שלהם חשוב או ראוי או משמעותי. או שסתם יש להם חלום על הוצאת ספר. וכך מתערמים להם עוד ועוד כתבי יד, כאשר רובם המוחלט לא ראוי להיקרא ספר, ומיעוטם, אם ייערך היטב, אולי דווקא כן. כותבים הם אנשים בעייתיים. הם בטוחים שהסיפור שלהם ייחודי, ובו בזמן משוכנעים שהוא גרוע מאוד. הם נכונים לחשוף את דם ליבם, ובה בעת רגישים לכל הערה שמשתמע ממנה בדל ביקורת. ולפעמים הם מתקשים לשים לב מי נפגע בדרך. כמו ת', גם אביבית נסערת. אביבית היא אישה פשוטה, מורה מרעננה, אם לשניים ונשואה לאדריכל. כמו כן היא חיה את חייה בצילה של אם משוררת מפורסמת ואומנית גחמנית. הסיפור נפתח בשתי פצצות אטום שנוחתות על אביבית. היא מגלה שאמא שלה הולכת להתחתן עם דוס ברסלבי שחי בצפת, ושהיא הולכת להוציא ספר ביוגרפי סנסציוני. אביבית לא יודעת את נפשה וכותבת יומן משלה, להתמודדות עם הדברים. הספר "פרספונה זוכרת" הוא כתב היד של אביבית, בצירוף כתב היד של גבריאלה גת אימה, והערות המוציא לאור. מה ראה אהרון מגד, סופר מוערך וכותב מוכשר, לכתוב בגוף ראשון כאילו הוא אישה שכשרונה הספרותי נמוך עד לא קיים? לא אדע. מה ראה למלא כך למעלה ממחצית הספר? תעלומה. הקוראים מקבלים סיפור בנאלי ונפוץ למדי, שחלקו הגדול כתוב גרוע. אולי במכוון גרוע, אבל זה לא הופך את הכתוב לטוב יותר או את חווית הכתיבה למהנה. הדמויות שטוחות, התיאורים בספר, בפרט של החלק הדתי, לא מדוייקים ולא אמינים. והתוצאה מאכזבת מאוד. לולא הכבוד שהיה לי לאהרון מגד בשל ספריו הקודמים, הייתי נוטשת את הספר לאנחתו כבר בתחילתו, ולא מחכה עד הסוף כפי שעשיתי. ואחותה של ת'? החליטה לגנוז את הספר. לא בשל הכעס של ת' עצמה, אלא לאור תגובות אחרות שקיבלה על הטיוטה במשפחתה המורחבת. וטוב שכך.”