זמנם של הרגשות עבר. עכשיו אין חמלה, אין גם שנאה. ישנה התמודדות קרה, מחושבת, מקצועית, במשחק "סכום אפס" שבו המנצח לוקח הכול, ממש הכול..." "זרקתי את ראשי לאחור, שמאלה ולמטה, וראיתי את החרטום הקטום, העבה, של מיג 17 אחר, יושב על זנבי שלי ומופנה ישר אלי(...) חלום הזוועה של כל טייס קרב." "ידינו נאחזו זו בזו וגופינו החלו נעים בריקוד(...) זיהיתי את ריחה, את מגע חולצתה המתעגלת סביב חזה המתמלא ומגרה את דמיוני. ריחפנו בקסם הזה, שנינו כאילו אין איש זולתנו בעולם." תא"ל (מיל') עמוס עמיר, יליד "תל - אביב הקטנה" (1935) ובנה של המשוררת אנדה עמיר, כלת פרס ישראל, נמנה על בכירי טייסי הקרב של חיל - האוויר. בין תפקידיו: מפקד טייסות מירז' ופאנטום ומפקד בסיסי חצור ותל - נוף, ראש להק אוויר וסגן מפקד החיל עד לשלהי שנת 1982. המחבר מבטא בספרו זה דור של לוחמים באוויר שהקדישו את עצמם בצנעה, בלי חשבון דם ודמים, לתקומת ישראל. בשפה רהוטה לוקח עמיר את הקורא אל שבילי חייו - רחובות תל - אביב, פרדסי השרון, נופי הגליל, התבור ובתי - הספר החקלאי "כדורי". על רקע הצבעים, הקולות וריחות התקופה, נשאב הקורא אל תא הטייס להמראה ראשונה, למסדר הכנפיים, ואל מקבץ אירועים מרתקים שלא סופרו מעולם, ועד לחדרי המבצעים של מלחמת יום - הכיפורים ומלחמת לבנון.