“"ובכן נבואות השירים העתיקים התקיימו, אפוא, במובן מסוים!" אמר בילבו.
"כמובן!" אמר גנדלף. "ומדוע לא יתקיימו? בוודאי אינך מפקפק בנבואות, רק משום שהיה לך חלק בהגשמתן."

//

בימים אלה, כאשר הצבע השחור באופנה והבוז העצמי כה פופולרי וכה משתלם, רצונו של המדור הזה להזכיר לקוראיו פרט זעיר שנשכח ברעש הגדול -
שיש לו ארץ נפלאה.

כי, מה לעשות, לפעמים אנחנו שוכחים. מתרגלים לכל דבר, גם לחיים בתוך נס. והמדינה הזאת שלנו היא לא פחות מזה.

אולי צריך לחזור שבעים שנה אחורה בשביל לתפוס. אבל באנו לפה, בגדינו לעורנו, עניים ונרדפים, מגורשים בבעיטה מארצות ערב, נמלטים מאירופה הבוערת. והקמנו פה מדינה מפותחת תוך עמידה בלחצים לא יאומנו ומאבק על קיומנו מדי שנתיים שלוש. ואיזנו איכשהו את התקציב, והפסקנו לגור בפחונים. על הדרך הקמנו אוניברסיטאות ומכוני מחקר וכור אטומי וחזרנו לדבר בשפה שהעולם הבלשני כבר הספיד מזמן.
ומה שמציק לנו עכשיו הוא מחיר הקוטג'.
ובכן, זאת התקדמות.

//

היֹה היה כאן סאטיריקן.
הוא לא נולד כאן, אבל היה הכי ישראלי שיש.
העברית שלו היתה עשירה ומחוצפת ונהדרת, אף שלא היתה שפת האם שלו.
הוא צחק על הממשלה ועל הצנע ועל הבירוקרטיה ועל החוצפה הישראלית, ועם זאת הוא שהמציא והוציא לפועל את האוקסימורון "סאטירה פרו-ישראלית".
הוא נפטר לפני 12 שנים, ועדיין מאוד רלוונטי.
הוא ליווה אותנו בשנים המטורפות ההן של קומנו, והצחיק אותנו על חשבוננו שלנו, בטורים וספרים וסרטים ומחזות שהפכו לחלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. ואיך בוחרים בכלל ציטוט אחד של אפרים קישון, כשכולם כל כך טובים?

הספר הזה, מושא הביקורת, יצא במהדורת מלחמה בהוצאת משרד הביטחון. כבר לא עושים דברים כאלה. לפני כמה שבועות הצלחתי סוף סוף להשיג אותו. קראתי מיד, בנשימה אחת, ואז קראתי שוב. ושוב. ומצאתי את עצמי פשוט מתגעגעת. ליכולת הזאת להיות פטריוט בלי להיות נלעג. להצחיק בלי לרדת לחייו של אף אחד, לאהוב את העם ואת המולדת בלי להתבייש, ובלי לעצום עיניים מול החסרונות. לקול השפוי בעולם של משוגעים, להומור הטוב, לסלחנות, להמצאות המילוליות שלו. לסאטיריקן הישראלי הטוב ביותר אי פעם. חבר, אתה חסר.

//

זוהי ארץ בה לא מצפים לניסים, אלא מתחשבים בהם.
זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת, אך תושביה מקבלים אולקוס דווקא מן השכנים למעלה.
זוהי הארץ היחידה בעולם שאני יכול לחיות בה.
זוהי הארץ שלי.”