“חורף 81. אני נוסע עם אבי ברכבת מפריז לברלין, בדרך לבקר את בן דודו - פיליפ. אמי נשארת בעיר האורות עם אחי הקטן, כמורה תורנית של תלמידי התיכון הישראלי בפריז שויתרו על חופשת החורף המסורתית באלפים הצרפתים. זה התירוץ הרשמי. האמת היא, שמאז שאני זוכר את עצמי, אמא הכריזה שכף רגלה לא תדרך על אדמת גרמניה. עומדת בזה עד היום, לזכותה ייאמר. אני זוכר ביקור באזור החומה המפורסמת. ובצ'ק פוינט צ'ארלי המיתולוגי כבר אז. ובחנות המוצרים החשמליים עצומת הממדים שהייתה מיועדת בעיקר לחיילי הצבא האמריקני ולכל מי שידע על קיומה מלבדם. ובעיקר אני זוכר את החושך התמידי, גם ביום. ואני מדגיש שהגעתי לברלין מפריז - לא מבאר שבע. חושך של חורף אירופאי טיפוסי - אבל יותר. חושך סימבולי?...

חורף 2017. אני מחליט שנמאס לי לשמוע מכל עבר עד כמה ברלין מדהימה וקוסמופוליטית ופלורליסטית ועל איך זה יתכן שאני -אירופופיל מורעל במיוחד- לא טרח עד כה להגיע לעיר בחייו הבוגרים, שלא להגזים ולומר - להשתלב כמדריך בסיוריהם עוצרי הנשימה של אמיר או של עדנה או של מי מבין לפחות 16 החברות הישראליות שמתחרות כיום על קהל התיירים הישראלי בעיר... די. רוכש חבילה של "איילה", טיסה של ישראייר ומלון בשם "אזימוט" ליד הקורפורסטנדהאם, שני מטרים מגן החיות וחמישה מטרים מכל מרכזי הקניות הגדולים של העיר (אלה של הצד הצפון-מזרחי) ויוצא לדרך. נוחת במה שהתברר בדיעבד כ-הסערה הרצינית ביותר שפקדה את העיר בחמישים השנים האחרונות. צופה מבעד לחלונות המטוס ברגעי הנחיתה בעצים מתעופפים (!) לכל עבר ובתוך המטוס בבהלה גדולה עקב הטלטולים, הרוח העזה והגשם הניתך. כולם מבינים אח"כ שהעיר משותקת כבר כמה שעות ושנמנו גם אבדות בנפש. ושוב חושך, בעיקר חושך. לקראת השעה 23:00 מצליח האוטובוס המפזר אותנו בין בתי המלון השונים לצאת מנמל התעופה (אני יורד אחרון, כצפוי) ואיך שהוא פונה מהאוטובאן המפורסם (כביש 10, עוקף ברלין) אל מרכז העיר, אני נכנס למוד רגשני. דמעות בעיניי ולא עוזבות לארבעה ימים. משהו עובר עליי. סערת רגשות. לא מצליח להבין. מרגיש כמו ילד שחוזר למחוזות נעוריו, אבל יודע שאין מצב. עד גיל 6 גדלתי בדימונה. עד גיל 10 בפריז. אח"כ חזרתי לדימונה והמשכתי לבאר שבע, לתל אביב, לרמת גן, שוב לבאר שבע, למיתר... אין לי ברלין בזיכרון. אולי בדי.אן.איי?...

**********

ברלין אכן מדהימה. מהממת. מרגשת. מפעימה. הניקיון. השדרות הרחבות. חצייה עלית -באוטובוס או בטראם- של העיר כולה, ממזרח למערב, לוקחת עשרים דקות גג. בלתי נתפס. 4 מיליון תושבים במרכז העיר ובפרברים הקרובים ואין זכר לעומס. ללחץ. לפקקי תנועה. כולם משייטים מבעד לשדרות הרחבות במרצדסים ובב.מ.וו השחורות שלהם כאילו עשו זאת בהפלגה על נהר השפרה הסמוך. זה שמוביל אותך מהעיר אל היער ומהיער אל שדות הציד של קרל הגדול ופרידריך השני. אגב, על עלון הפרסום של חברת התחבורה הציבורית של ברלין מופיע כבר שנים סלוגן שניתן לתרגם למשהו כמו "גדולים בהובלת אנשים"... מה שנכון - נכון.

אני את ברלין גומע. זולל. טורף. יוצא מהמלון בכל יום בסביבות 08:00 אחרי ארוחת הבוקר הקונטיננטלית שלי וחוזר סמוך לחצות, מותש. כל היום בתזזית. על ספידים טבעיים. אפליקציית הבריאות שלי מראה ממוצע של 25 קילומטרים הליכה ביום. על סצנת הלילה מוותר לחלוטין. אולי בפעם הבאה. אבל לרייכסטאג מגיע. ומבקר גם בבונדסטאג. ובאנדרטת השואה. ובבונקר היטלר. ובשער ברדנבורג. ובאי המוזיאונים. ביקרתי למעשה בכולם. ושייט על השפרה? כמובן. ובאתר החומה. באלכסנדר פלאץ. במרכז סוני. באונטר דן לינדן. בכל הקניונים הגדולים (KDV לנצח). ברובע היהודי. בתחנת הרכבת הישנה. בוילה ואנזה. בארמון פוטסדאם. בגן החיות. באושינריום הסמוך, שאליו נכנסים בכרטיס נפרד. כאילו מחפש משהו מבלי לדעת מה. תשובה? למה?... אח"כ מביני עניין עוד סיננו לי בשובי שאכזבתי בכך שהלכתי רק על הקלאסיקות המוכרות. ציפו ממני להיות איזה מין מנטור כזה של עכברי ברים. אחרי חמישה ימים בעיר. נו שיט. נו וויי.

**********

קיץ 2018. דר' שחר שילה מהמחלקה למלונאות ותיירות בבן גוריון מבקש ממני להכין לו"ז לסמינר 5 ימים בברלין לסטודנטים מהמחלקה (תואר ראשון ושני) סביב "הסגמנטים התיירותיים השונים שהעיר מציעה", משולב עם כנס התיירות השנתי האדיר - ITB. מצא למי לפנות. ככה שאני כבר שלושה שבועות על מיילים. טלפונים. חופר לעובדי השגרירות הרלוונטיים וגם הלא. חורש את הספרייה בניסיון למצוא ולקרוא חומר רקע. חוזר ל"לבד בברלין" של הנס פלאדה. שומע משהו על "מדרכות ברלין" של ערן בדינרי. טובע במדריכי מטיילים של "לונלי פלאנט" ו"פספורט". ו"מדריך התרמילאי" בצרפתית. בסוף שולפים לי מתוך מדף "חברה" בצומת ספרים את הדבר הזה של פניה עוז זלצברגר. בעמוד 38 בערך, חוזרות הדמעות לעיניי.

אם זה ב"חברה" הרי שמישהו העריך שזו לא סיפורת. זה לא רומן. אבל זה כן. זה גם. זה מין הכלאה כזו של יומן מסע (למי שטרם נחשף ל"בדרכים" של ג'ק קרואק, הגיע הזמן!), עם אוטוביוגרפיה הכוללת הקבלה בין עדות עכשווית לתיעוד היסטורי, ועם ראיונות מקדמים עם 'בעלי עניין', ועם עושר מדהים של רעיונות וכיווני מחשבה ורפרנטים למיליון סוגיות שמוכרות לנו מחיי היומיום כאן בארץ, ועם –בעיקר- ניסיון להבין את סוד קסמה של ברלין. בפרט בעיניהם של יהודים מהמאה ה-20 ועד סמוך לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה (מסתבר שכל ענקי הספרות והשירה של ארץ ישראל המנדטורית ועוד לפני, הכירו על בורים את רחובות ברלין; אח"כ הפכו הם עצמם לרחובות בתל אביב...) ובפרט בפרט בעיניהם של ישראלים בני זמננו. איך הם מסדרים לעצמם את העניינים בראש? האם הצל ההיסטורי מטריד אותם בכלל? האם חשוב להם לחוות חיים של קהילה ישראלית בברלין? קהילה יהודית? קהילה בכלל?...
וזה כתוב כל כך יפה וקולח ומעשיר שאין מילים פשוט. כל המוסיף גורע. כאילו מישהו לכד את הרגשות שלי וכתב בעזרתן מישנה סדורה. הפך רוח לחומר. ערך לי דיאגנוזה ללא נוכחותי. גרם לי להבין שאם ככה היו מלמדים היסטוריה בתיכונים – אף אחד לא היה טוען לעולם שזהו המקצוע המשעמם ביותר במערכת. ערער לי את הביטחון לגבי חלק מבחירותיי בחיי. עד כדי כך. אולי היה מתאים לי דווקא לחיות בברלין? מי יודע? נראה לי שהייתי מסתדר עם סגנון החיים הזה של ניקיון ומשמעת עצמית... רק לגבי החושך בחורף אני לא סגור. טרם.

נותר עדיין להתפלא כיצד קרה הדבר שסופרת עם מנעד כ"כ מגוון ומבע כ"כ עשיר, כתבה עד כה בסה"כ שני ספרים "גבוליים" (לא רומנים בהגדרה) ועוד סיפור קצר אחד. יש לי כמה חשדות פרוידיאניים אבל אשמור אותם לעצמי, ברשותכם. חוץ מזה שהיא וודאי עסוקה בהוראה ובמחקר (באוניברסיטת חיפה). יותר מזה אני מתפלא על עצמי, שעם כל הרוח והצלצולים לא עליתי על הספר הזה אלא 17 שנים מזמן פרסומו... אני באמת צריך לקרוא יותר.”