“דוד מלך השוק

בר בתי, רוקדת בלהקת מחול מודרנית, אך אהבתה היא התיאטרון, אליו היא נחשפה שהחלה לעבוד בתיאטרון הבימה כסדרנית, מה שגורם לנו לשוחח על תיאטרון, כמו בפעם בה היא אמרה לי, אבא את ההצגה המלך שאול אתה חייב לראות, היא עוסקת בגיבורי הספרות שלך, דויד ושאול. המחזאי הוא חבר שהצגתו היא הגשמת חלום. אבא הוסיפה בר, אנחנו אוהבים אנשים שיוצאים לדרך בכדי לממש חלומות גדולים.

מחזאי ההצגה הוא אמיר זלוטר, צעיר בגיל עשרים ושתיים, אותו בר הכירה מעבודתם המשותפת כסדרנים בבימה. בילדותו, כשקרא את סיפורי התנ"ך, החליט אמיר כי שאול היא דמות שהתנ"ך עושה לה עוול גדול, אותו הוא בקש לתקן באמצעות מחזה, עליו הוא עמל שבע שנים. לאמיר הצטרפו חבורת משוגעים לדבר, שהיו מוכנים לצאת יחד אתו למסע הפיכת החלום למציאות, כהפקה עצמאית בועטת שלא שייכת לתיאטרון ממסדי, אנדרדוג, שבא משום מקום ומצליח להגשים חלום.

שאול, במחזה הוא אדם ערכי עם כוונת טובות, שהפך למלך מבלי שרצה. האם הוא ישרוד את עולם התככים הפוליטי, שיש בו לו מעט ציניות ואכזריות, שאלה בהחלט רלוונטית למציאות הנוכחית שלנו.

דמותו של שאול לבשה עור וגידים בצורה מופלאה, על רקע עיצוב מינימליסטי, עם מוזיקה עכשווית, ותלבושות שחלקן תקופתיות, ואחרות מודרניות, מרכיבים שהצביעו על כוונתם של המחזאי והבמאי לחבר בין המציאות התנכ"ית לעכשווית, למקם את שאול ודויד בעיר תל אביב, קסם בפני עצמו.

אחד מעושי הצרות של שאול, בנוסף לשמואל ואלוהים, היה נער צעיר ונועז בשם דויד, רועה צאן ונגן מהפריפריה, אנדרדוג שהצליח בעזרת תחכום ואכזריות פוליטית לשגע את שאול המלך ובסופו של דבר להפוך למלך ישראל. עלילה שמאז ועד היום טובי האמנים מנסים לתת לה פרשנות, ולהשיב לשאלה, מי באמת היו שאול ודויד, האם מעשה שקרה לפני אלפי שנים מהדהד להוויה העכשווית?

איוון שוובל היה צייר יוצא דופן, כמו זלוטר שהכניס את שאול לתל אביב, הוא החליט להכניס את דויד לירושלים, ולנופי הרי יהודה, כדמות היסטורית קדומה המהדהדת אל תוך הווה, כחוויה מיסטית, אישית של שוובל החיי את החיים כמפגש בין העבר והווה, אותם הוא ביטא באמצעות ציוריו.

מפגשי דויד עם נופי ירושלים, הם נושא סדרת עבודות שוובל שכונסו לאלבום שכבר לא עושים, המשלב באופן נפלא, טקסט מקראי עם ציורים. דויד של שוובל מוצב בשוק מחנה יהודה, זה שלפני השיפוץ הגדול, בחנות ירקות, שם מושח אותו שמואל למלך, באופן שבו הציור מתכתב עם אירוניית הפוליטיקאים עורכי סיורי שווקים לפני הבחירות. אנשי השוק קוראים לעבריהם, דויד מלך ישראל (במקרה של דויד לוי), ללמדך שתמיד חיפשנו מלכים ובתי מלוכה. דויד של שובל ממוקם פעמים רבות ברחוב יפו, לפי עידן הרכבת הקלה, או בעמק האלה, שם התרחש קרב הענקים בין דויד לגוליית, הפעם שוובל ממקם ברקע הקרב את הסמלים העכשוויים של העמק, צלחות תקשורת לוויינית, ענק מודרני, שעוד רגע יכריע את חיינו.

מיכל ודוד מקיימים סצנת אוהבים, באחד מרחובות ירושלים (יפו?), מיכל בגופה רוכנת מעבר למעקה הברזל של המרפסת, מושיטה יד אוהבת לדויד היורד מהמרפסת אל הרחוב, הוא מביט אליה בתשוקה יוקדת, גופו בוער באהבה, היא ממלטת אותו מזעמו הרצחני של אביה שאול. הציור הזה הוא מחווה לקלסיקה אחרת, רומהו ויוליה הנאהבים. איך יגמר הסיפור הזה? שוובל ימשיך לספר אותו ביצירה נוספת, שתזכיר לנו שלא פעם התנ"ך הוא הד לאהבות נכזבות ואכזבות מרות.

אחר כך הרומן הזה יקבל טוויסט, דויד ירקוד ויכרכר עם הארון וההמון ברחוב יפו, בכיכר ציון, גופו הרוקד יבטא אקסטזה, או שגעון בוער, כסינדרום ירושלים, גופו האדום עובר מטמורפוזה, והופך לפיצוץ, פיגוע בלב הכיכר, בצבעי היסוד אדום, צהוב וכחול, ובקווי רישום שחורים חדים ועזים, הפוגעים בחלון, בו דמויות מרמזות של אישה, מיכל המביטה בתיעוב למי שהיה אהובה והפך כעת לשנוא נפשה, למושא לבוז, אליו ואל ההמון המתגולל היא מביטה כנסיכה, ממרומי המרפסת והחלון. הפיצוץ הזה הוא גם מטפורה לאלימות בני האדם, במקום המסמל את השנאה והסתה שקדמו לרצח רבין והקרע שבא בעקבותיהם. אני לא יודע אם שוובל התכוון לכך, זאת התחושה שעלתה בקרבי.

כשוובל צייר את הרי יהודה, הרגשתי בזרימה מרהיבה של קווים, המזכרים את טיכו, פיוט ליופיו של הנוף. שובל רשם נפלא בני אדם, ונופים אורבניים, הוא שילב אותם בציור אקספרסיבי, הנותן תחושות סערת נפש, לעתים מצוקה גדולה, המבקשת להציל את עצמה. הוא צייר רישומים ראליסטיים מרהיבים, שלפתע פוגשים בהפתעה קווים, או צורות מופשטות, מפגש הנותן תחושת עולם מאורגן ההופך לפתע לכאוטי, עולם קונקרטי, ההופך לסימבולי. שוובל השתמש בצבעים פשוטים, ירושלים שלו לרוב מצוירת בקווים שחורים, על רקע אפור וחום מונוכרומטי, המעוררים עצב לעגמומיות העיר. שוובל מבקש להעניק רמזים, לתחושות וזמנים המתערבלים זה בזה. הוא מבטא דכדוך ואופוריה, רגעי אהבה ושנאה, רגעים של מוות וחיים יום יומיים, רגעים של זיכרון אישי וקולקטיבי. אני מצאתי בהם את זיכרונותיי האחוזים בנוף ובאירועי ההיסטוריה היהודית, שלרוב היו נטולי חסד וחמלה.

למרות הציור המרהיב והסוחף, שוובל היה בודד, אנדרדוג, שלא היה אהוב על הממסד המוזאוני, ולכן לדעתי הוא אהב, את דויד, גם הוא סוג של אנדרדוג, המבטא תחושות אנושיות מגוונות, כאדם שהצליח להשאיר את חותמו לטוב ולרע. כשמבטים לציוריו של שוובל מבינים שלכול אחד יש דויד שלו, הלובש ופושט צורה, על רקע אירועי התקופה ואישיותם של מי שמנסים לפענח את דמות דויד”