“אני חייב לפתוח ולומר שלצערי אנחנו מפגרים אחרי העולם, אם בעולם כבר צולמו לא מעט סדרות דראמה על עולם הרפואה ושלא לדבר על סרטים דוקומנטרים, בארץ עוד לא צולמו מספיק סרטים כאלה אם בכלל. משום מה אצלנו לא מגלים מספיק פתיחות, אבל בכל זאת לאחרונה נוצרו כמה סרטים כאלה, כמו "מתים מעייפות" (סרט של עמנואל רוזן) זה אולי בכדי להציג את מצב משק הרפואה שנמצא על סף קריסה והרופאים שלא זוכים מספיק להערכה שמגיעה להם כמעט נופלים מרגליהם בגלל הנטל הכבד שרובץ על כתפיהם. מכל מקום סרטים וסידרות כאלה לא חייבות להראות את מצבנו העגום, אני מאמין שאחרי הכל יש לנו בלא מעט דברים להתגאות גם בתחום הזה. אם אתם תוהים על הקשר לכל האמור לעיל ולספר, אז זה רק בכדי לומר כמה ששמחתי לקרוא את ספרו של ד"ר נפתלי הדס, ולדעתי לא היה מזיק שנזכה לעוד כמה ספרים כאלה. הספר לא מיועד דווקא לרופאים, וכתוב בצורה מרתקת שכל אחד יכול למצוא בו עניין. לדעתי מן הראוי היה בתקשורת לדבר יותר על הספר הזה שמביא מעולמם של הרופאים, עד רבא שמדובר אחרי הכל ברפואה בארץ שלנו וכפי שפתחתי ואמרתי בתחילת דבריי לא זוכה בכל יום לחשיפה כזאת מעניינת. כך שאני רואה את ד"ר נפתלי הדס נוסף לכל גם חלוץ בכתיבה וללא כל ספק מגיע לו פרס ספרותי כלשהו שבאותה עת יוקיר לו תודה על כל דרכו הארוכה בעולם הרפואה (מרופא בגדוד צנחנים שלחם ב"החווה הסינית" ועד מנהל מחלקת המיון בבית החולים "אסף הרופא") שכמה מעיקריה מובאים בתימצות בספר זה.

קישור לכתבה על הספר מעיתון הארץ”