“חגיגה לאוהבי פילוסופיה ולאוהבי המחבר שעיסוקו בפואטיקה. הפעם הוא פוסע בשטח האדריכלות פסיעה מובנית ומחודשת אל תוך שדה היצירה. פול ואלרי הגדיר את היצירה כתחום העיסוק שלו, וכך לאדריכלות, גם כן, הוא טווה את הספר הזה אל תוך צורת הדיאלוג הפילוסופית שרווחה ביוון אצל אפלטון.
שתי הדמויות שואלרי מתחפש אליהן, סוקרטס ותלמידו המסקרן פיידרוס, מנהלות ביניהן דיבור.
כמו כן הוא מעלה באוב הפילוסופיה דמות מרכזית הולמת, את אֶוּפַּאלִינוֹס, אדריכל מהולל ומידידיו של סוקרטס. הדמות מייצגת עבורו את כלל האדריכלים או הבונים, את היוצרים, פסלים, מוזיקאים, משוררים, וזאת באנטיתזה לדמותו של הפילוסוף הדברן. ואלרי מעלה מן המתים את התייחסותו המשווה בין האומנויות לבין האוטוביוגרפיה שכן, לדידו, כל ביוגרפיה טומנת בחובה את האוטוביוגרפיה, והוא מנסה לתאר את המעקשים בדמותו שלו; של היוצר האוטוביוגרפי שפסע לצד האומנויות והאומנים, בני זמנו לתקופת התחייה ולזרם האוונגרד, בניסיון להסביר את יצירתם ולסבר את יצירתו־הוא ברתיעה פרדוכסלית.
מבעד ליצירתו ניתן לחוש במאמץ הדיאלקטי המורכב שבין הניאוקלסיציסט הנאור לאקזיסטנציאליזם המוקדם, ובכך הנחתי כי יתכן, ביסודו של דבר, שואלרי השפיע על זרם האקזיסטנציאליזם הצרפתי בתחושת האבסורד שהוא חש כלפי תובנת היצירה ומניעיה.
אפשר להקיף את יצירתו של ואלרי, לחפש אחר מקומה מבין זרמי התופעות הספרותיות וההיסטוריוגרפיות. אותי הוא מעניין, מפני שמוקד ההתייחסות שלו ככותב וכמבקר היה שירה, ונקודת הרתיחה של התייחסויותיו האידאיות דרך כתיבתו הפרוזאית, בעיקר, מקורה בשליחות שהוא חש כלפי יצירתו בתפיסתה המושגית.
תפיסה זו שהושפעה מראייתו המתמטית של ואלרי בפרשנותה המושכלת ובביטוי הנפשי של איש הרוח, מנסה לטלטל את היוצרות על מנת להועיד מקום ותקווה מחודשים לפועלו השירי של המשורר ולמעמדו הנשכר.”