“סיפור קצר הוא סוגה שאפשר בקלות ליפול בה לבנאלי, לדמויות שטוחות או למסר ברור מידי או דידקטי. קוצר היריעה הוא אתגר ספרותי לא קל. קשה ליצור את המרחב ואת הרקע העלילתי, ובלתי אפשרי לייצר תפאורה אקסטנסיבית שתהווה עזר למלאוּת העלילה.
מירה מגן מצליחה לרקום בעמודים ספורים סיטואציות טעונות, נוגעות, נשיות בדרך כלל, ומלאות חמלה למצב האנושי. הדמויות של מגן הם דמויות נוכחות-נפקדות, הם לא זניחות בחברה, הם נמצאות מאחורי כל דלת בכל בניין מגורים, אבל אצל מגן הן לא נהנות מנינוחות חברתית, או הצלחה כלכלית-מעמדית.
הדמויות תמיד במעין קונפליקט שקט ופנימי עם הסביבה, עם החברה, המשפחה, אבל בעיקר עם עצמם. מירה מגן מתארת היטב את הבדידות של רווקה דתיה המתאהבת בגבר נשוי ממקום עבודתה, של ילד שחווה את מעבר סבו לבית אבות, של צעירה שלא מתקבלת לשירות צבאי בשל הפרעה נפשית קלה, ושל אישה חילונית במאמציה להשתלב בחברה החרדית השונה כל כך. הסיפורים ברובם מצליחים לגעת ולהתמקד בסיטואציה טעונה, בנקודת שבר מזדמנת ובבדידות של היחיד שמחפש מוצא מהסדרים הקבועים של החברה. הכתיבה של מגן לא מספקת התרה לסבך הקיומי של הדמויות, רק תיאור מפוכח, וכמה נקודות חמימות של קרבה פה ושם.
הכתיבה מרשימה וקולחת, מגלה טפח ומכסה טפחיים ומנעד הדימויים הוא מרשים ואסתטי ובדרך כלל נשמר מהנדוש. הספר מכיל תריסר סיפורים ואת רובם - אהבתי. זה הספר הראשון שלה וגם הראשון שלה שאני קורא. אומרים שהיא רק משתבחת עם הזמן, אז אני שומר מקום לספר הבא.”