“בבורותי כי רבה, לא הייתי יודע דבר על הסופר והפובליציסט וולדימיר קורולנקו, אילולא נתקלתי בספרו במהלך חיטוטי במכולת האשפה שהכילה פסולת וספרים שהיו יקרים לליבה של שכנתי מאדי סינטוב ז''ל. זו לא העטיפה המעוצבת – סתם עטיפה סתמית בצבע בז' - ולא שם מושך, פרי מלאכת מחשבת שיווקית, אלא פשוט "סיפורים". אלה גרמו לי לדלות את הספר ממעמקי האשפה ולקרוא אותו.

קורולנקו (1853-1921), בן לאם פולניה ולאב אוקראיני, ראה בעצמו רוסי וכתב ברוסית. התרשמתי, על פי הכתוב בווקיפידיה וההקדמה היפה שכתב המתרגם א.ז. רבינוביץ', כי קורולנקו הוא אחד מל''ו צדיקים. אחד מהפתגמים הידועים שלו "אדם מאזין לתקתוק השעון, מאזין ומאזין עד סוף סוף האוזן מתרגלת עד שהוא חדל לשמוע. אנחנו יותר מדי רגילים לשמוע אנקות האומללים שבאנושות עד שחדלנו להגיב עליהן". קורולנקו שמע את נאקות האומללים ופעל למענם ככל יכולתו, עד ימיו האחרונים:

הצטרף למשלחת סיוע לאיזורים מוכי רעב במרכז רוסיה (1891-2); חשף את השקרים והפיברוקים לגבי האשמת קבוצת איכרים במעשי רצח למטרות פולחן בכפר סטארי מולטאן (1895-6); יצא נגד מבצעי פרעות קישינב (1903); במהלך מלחמת העולם הראשונה יצא נגד האשמות השווא נגד ראש העיריה היהודי של מריאפול כאילו סייע לגרמנים לכבוש את העיר; במהלך המלחמה בין הצבא האדום לצבא הלבן לאחר המהפיכה הסובייטית יצא נגד פשעי שני הצדדים; בשנתו האחרונה אירגן חבילות מזון ומגורים ליתומים בזמן הרעב הגדול בפטרוגראד ובמוסקבה (1921).

האסופה שקראתי כוללת סיפורים, מאמרים קצרים, קטעים מיומנו ומהתכתבויות שלו. חלק טובים (חלומו של מאקר טובלי לשון), חלקם מעניינים (כגון ההתכתבות עם הסופר נחום כהן) וחלקם לא זה ולא זה.

הקטע הפותח את האסופה "אורות מאופל" אורכו עמוד והוא מכיל תובנה סתמית למדי.

הסיפור המהנה ביותר באסופה הוא "חלומו של מקר" הוא מתאר את עליבות החיים בטייגה הרוסית, מקום חביב על הצארים להגליית אויבים פוליטיים. גם קורולנקו הגיע לשם בשל פעילותו, שהיתה לצנינים בעיני הצאר, וניכר כי הוא מכיר היטב את תנאי החיים במקוום זה. הסיפור עוסק באיכר מקר, ש"כל הפגעים באים אליו". כתוצאה ממאבק עם שכנו אלישה על שועל שנלכד במלכודת, מקר מאבד את כובעו וכפותיו ובקור העז כשאינו מוצא את דרכו חזרה, סיכויו לשרוד קטנים והולכים על ערש דווי הוא חולם על סופו. קורולנקו מתאר נפלא חלום זה בו מקר נתבע על לתת דין וחשבון על מעשיו.

הסיפור הארוך באסופה נקרא "ללא לשון" הוא עוקב אחר מעברם של כמה נפשות מהכפר לוזינה שבקרפטים לאמריקה בגלל החיים הקשים ברוסיה. קתרינה מקבלת מכתב מבעלה אוסיפ המזמין אותה להצטרף אליו לאמריקה. הסיפור מתמקד במתיא ודימה שהחליטו להצטרף לקטרינה בעקבות הצלחתו של אוסיפ בעלה להקלט באמריקה. אי-הבנה מצערת (דימא ומתיא לא ידעו שצריך לרכוש כרטיסים להפלגה...) גורמת לכך שקתרינה נוסעת לבדה והשניים ממתינים להפלגה הבאה. עם הגיעם לניו-יורק אין איש מחכה להם....דימא ומתיא פוגשים את אנה באניה ולארח ירידתם מהאניה, הם מתמודדים עם אתגרי העולם החדש, ארץ החופש, ללא ידיעת השפה האנגלית (וללא סל קליטה..). הסיפור מתמקד בעיקר בדימא ובסך הכל מציג באור חיובי מאד את תושבי אמריקה. לזכותו של המחבר יאמר כי לתוך התיאורים המחמיאים בדרך כלל שירבב גם דמויות מפוקפקות יותר ואף תיאר באריכות הפגנות זעם של קשי יום בניו-יורק "אלה שהחלום האמריקני השאיר מאחור".

קורלנקו, שכתב את הסיפור לאחר חזרתו מביקור באמריקה, מדגיש את ההבדל בין המציאות הרוסית "...יען כי שם (באמריקה) שורר חופש! חופש!....אמנם האמת ניתנה להגיד כי לא כל הלוזינים ידעו את פירוש המילה הזאת, אך נעים היה לבטא אותה, וצלצולה כאילו הוסיף לכל איש על קומתו ועורר זכרונות אמנם לא ברורים אבל כל כך נעימים..זכרונות שאותם ידעו בארץ זקני הדור, והצעירים שמים פנים כאילו גם הם יודעים אותם". הסופר מדגיש את מוטיב החופש והשפעתו על אדם אבל גם עומד על הקשיים המחכים למהגרים בהומור הוא מתאר את האפקטים של השוק התרבותי אותו חווים המהגרים ואת המחיר שמשלמים לאחר שנקלטים. נראה כי לא מעט מהתובנות רלבנטיות גם לרילוקיישן של היום. המגרעת בעיקרית היא שהסיפור כתוב באריכות יתרה.

הסיפור השלישי, "פרדוכס", עוסק באחת מהאמירות המפורסמות ביותר של קורולנקו – "בני האדם נבראו לאושר, כציפור למעופה, אך האושר לא נועד לכולם". הסיפור עוסק בהופעת קיבוץ נדבות של ננס נטול ידיים. סיפור מעניין למדי, המתאר בצורה חיה את שלל הדמויות בעיירה קטנה ברוסיה.

שאר הקטעים עוסקים בפעילותו של קורולנקו למען חסרי הישע. החלק הראשון עוסק בהתכתבות שלו עם הסופר היהודי נחום כהן ולאחר מותו של הלה, מאמציו לסייע לשאיריו. החלק השני "העלילה על יהודי מריאפול" עוסק במאמציו לטהר את שמו של ראש העיר שהואשם בסיוע לגרמנים במלחמת העולם הראשונה. הקובץ נחתם בקטעים מיומנו חלקם נגועים ללב – בעיקר הדרך בה הוא מסביר לבנותיו על מותו של אחותם.

קורולנקו זכה להנצחה ברחוב תל-אביבי צנוע לא הרחק בית בן גוריון, אבל העיקר הם שכניו: הוא מתחיל במפגש עם רחוב לורד ביירון ומסתיים ברחוב אמיל זולא....

השורה התחתונה: הסיפורים מעניינים, לעיתים מעט מייגעים. היתרון של האוסף הוא שהוא מעניק פרספקטיבה טובה על הסופר, גם כאדם.”