ב"יום כל הנשמות", דנציג 1989, מפגישה יד המקרה - או הגורל - אלמנה פולניה נאה וצחקנית עם אלמן גרמני.
היא משחזרת יצירות אמנות, הוא מרצה לתולדות האמנות.
הסטודנטים קוראים לו "הקרפדה".
אהבה עדינה במיוחד נרקמת ביניהם.
בביקוריהם המשותפים בבית הקברות עולה במוחם הרעיון לקרב לבבות פולנים וגרמנים במחווה של פיוס, שתאפשר לגרמנים שנמלטו או גורשו מדנציג למצוא מנוחה אחרונה בעיר מולדתם.
הם מקימים אגודה, פותחים בית עלמין ראשון - אך עד מהרה נכנסים לתמונה אינטרסים שונים, ניגודים לאומיים ומאבקי כוח, והאידיליה הופכת למרמס.
"גרמנים להיות רעבים תמיד, גם אם להיות כבר שבעים", אומר גראס בלשונה הרצוצה של האלמנה.
"וזה לעשות לי פחד".
זוהי נקודת המוצא של גראס, שהתנגד כנביא זעם לאיחוד שתי הגרמניות. "אותו יצור ענק במרכזה של אירופה. מעיק בחלום בלהות."
ושמא זוהי האזהרה היוצאת מן הסיפור האירוני והיפהפה הזה של אהבה מאוחרת.