עשרים שנה לאחר שאִיתַי זֵר – גיבור הרומאן הקִצבִּי של אלון אלטרס – השתחרר מן השירות הצבאי שלו כפקיד בבסיס חיל האוויר, חוזר אל חייו אבי רזי, מי שהיה שם שָׁליש מנהלה. רזי מבקשו לסייע בחטיפה של בנו בן השלוש-עשרה, שלא ראה שנים רבות, מידי אשתו-לשעבר, איילה, שנטשה אותו וחיה עם גבר אחר. גיבור הספר, שהיום כבר נשוי ואב לתינוקת, אמור לסלק "חוב" ישן שהוא חב לרזי, שכן השליש-לשעבר חילץ אותו, לדבריו, מפרשה מביכה של הטרדה מינית בתקופת השירות הצבאי. מסתבר שלא ניתן להשתיק את אהבות העבר, הכופות עליך להאזין להן. איתי חוזר עכשיו בכפייתיות לפרשה הקשה שבה נטש את נטע, חיילת שאהב, לשרירותן של ידיים גסות, וברח. מנקודה זו הולכים ומסתכסכים חייו באלה של רזי, 'תמונת הראי' שלו, במין אחוות-שותפים גברית. בתמורה לסיועו של איתי אמור רזי למצוא בשבילו את נטע שלא ראה מאז, כדי שיוכל לבקש ממנה מחילה; ומכאן מתגלגלת העלילה וצוברת נפח ותאוצה. איתי פורש את האירועים בלי כחל ושרק בנימה וידויית ובכנות אכזרית, ועם זאת מתענגים הקוראים על האירוניה מאחורי גבו של המספר הלא-לגמרי-מהימן הזה, שכן שוב-ושוב הוא ספק מעגל פינות, ספק מכַחֵד אפילו לעצמו. כשהוא משוחח עם אשתו יעל, וכבר מחליט על עקיפת תירוצים רעועים, הוא עדיין מסתבך בהסתרת דברים שאין לו שום צורך אובייקטיבי להסתיר, ומשרה על עצמו אקלים של בגידה ואשמה. ומצד אחר, כל שקר שלו כולל חוט דק שמחברוֹ לאמת. שלוש הנשים שברומאן, נטע-איילה-יעל, שמעולם לא נפגשו, הופכות בחווייתו של המספר לשלישייה המגלמת את הנשיוּת. כביכול, ברית נשית כרוכה ביניהן בלי דעת, והאחת כמו מענישה על העוול שגבר גרם לאחרת. כך הולך הרומאן של אלטרס ומתגבש מסביב לעמדה גברית בסיסית, החוֹוָה חולשה גברית לצד השתאות מעוצמה נשית מדומיינת: מכוח חידתי שגברים מוקפים בו, לחרדתם. הגברים ברומאן כמו כפויים לייצר לעצמם טלטלה ולעולם אינם מסוגלים לפסוע בקו הקצר בין שתי נקודות, אלא רק בדרך הפתלתלה, הכרוכה בהסתרה מעיקה, אשר תתפתח לחרדה ולאשמה, ולכמיהה כפייתית למחילה. ואילו הנשיוּת המדומיינת, שהגברים מנסים לשווא להבינה, כרוכה בדיבור בלי שום התפתלויות, בכנות מהפנטת ובתביעה להקשבה. עוצמתו של הספר, בכל מצביו הקומיים או האירוניים, נשאבת מתהפוכותיה של הדרך הקשה שבה גבר מחנך את עצמו להקשיב לאשה.
