“"לכל זמן, ועת לכל חפץ". כך אמר קוהלת. ואם כך אמר - מי אני שאחלוק עליו?
כנראה שאמצע הקיץ הוא לא הזמן הטוב כדי לקרוא ספר ששמו "לב החורף". תחשבו על שירים. שירי קיץ הם עליזים וקופצניים, שירי חורף הם שקטים, ולפעמים ממש עצובים. כנראה שהחורף מבקש את האסונות, מתקרב אליהם. מתחבר אליהם יותר. גם כשהכל בסדר, מזג האוויר החורפי מחייב התכנסות, הסתגרות. התעטפות בעוד ועוד בגדים ושמיכות ועטיפות, והסתגרות של אדם בפני רעהו. תראו באיזה צבעים הבגדים שאנשים לובשים בחורף. הכל אפור וכחול ושחור. כהה וסגרירי. עכשיו תוסיפו לחוסר הנחמדות של איתני הטבע את חוסר הנחמדות של הגורל באופן כללי, ותקבלו סיטואציה לא סימפטית. או לפחות משהו שלא מתאים לקיץ.
אבל קיץ, ככה מראה השעון. אוגוסט. אפילו בהרי ירושלים חם. ובכל זאת קראתי את הספר הזה, וכנראה בגלל זה חוות הדעת הפושרת שלי. אולי אם הייתי קוראת אותו בשיא החורף הייתי מזדהה יותר. אולי, וגם זה לא בטוח. בקיץ זה בוודאי לא עבד.
מה יש כאן? אסון במשפחה. או שניים. או הרבה יותר. עשיו בן השתים עשרה חולה במחלת נפש כלשהי. המחלה שלו מפוררת את נישואי הוריו, או שבעצם זה היה קורה בכל מקרה. בחג מולד אחד, מודיעה קלייר לארנולד שהיא החליטה לעזוב אותו. בתגובה הוא מחליט ללכת קודם, ובדרך הכי סופית שיש. עכשיו נשארים קלייר, עשיו וקייט כדי לנקות את השברים, ועל זה בעצם כל הספר. הספר נכתב משלוש נקודות מבט. של קייט, שהיא בת שש. של עשיו, שהוא מטורלל בעליל, ושל קלייר, שהיא חולמנית וקצת אבודה. כולם מאוד נוגעים ללב, ובכל זאת השאירו אותי בתחושת ריחוק מהמאורעות, ואולי אפילו אדישות.
אולי זה עניין המתח. לא מתח כמו בספר-מתח. אלא מתח במובן של קונפליקט פנימי. הספר מזמן ים של הזדמנויות לקונפליקטים, אבל מצליח להחמיץ כל אחת מהן. קלייר מסתדרת נהדר עם הוריו של ארנולד לאחר מותו. היא מקבלת הגנה כשהשכנות הרכלניות והצקצקניות מציקות לה. יש לה חברה תומכת, וכך הלאה. זה לא נכון שלא קורים דברים בספר. יש כל מיני התרחשויות, אבל הכל מסופר במין שיוויון נפש כזה, שבו כמעט ואין חיכוכים ומריבות, ובסוף דברים מסתדרים.
זה לא היא, בוודאות. זה כנראה אני. מאריה הורנבאכר כתבה ספר טוב מאוד על נערה אנורקטית, ואין ספק שגם הספר הזה אמור לגעת בעומק כאב האובדן וההתפרקות. אולי בלב החורף הוא גם היה מצליח.”
