רק נפגשנו במערה, אפילו השתדלנו שלא להגיע לזמן אחר.
פתאום היו צבעים ואורות, התקרה התחלפה בקירות, והקירות הסתחררו.
ואנחנו ילדים של היום, עם מחשב וטלפון נייד, היינו לכמה שעות לפני עשרות שנים.
אבל למה המנהל מגלח את שערי?
ומה פתאום הוא קוצץ את ציפרוניי?אז פשוט סרחתי ממנו, כמו טיל.
"זה ינוש קורצ'ק", סיפרה לי שרון א"כ, "הוא רופא וכאן זה בית היתומים שלו".
ובבית היתומים הזה ילדים ניהלו הכל. הם הצביעו על קבלת חניכים חדשים,
הם היו שופטים בבית המשפט ששפטו חניכים.
כולם היו שווים, והחניכים יכלו להתלונן על כל מי שרצו ועל כל מה שרצו.
אני יודע שכעבור זמן קצר, בשואה , כל הילדים האלה נשלחו למחנה השמדה.
אני יודע שיאנוש קורצ'א לא רצה להציל את עצמו והלך עם החניכים שלו
אבל מה שאני ראיתי היה רק את ממלכת הילדים הקטנה שהוא הקים בבית היתומים בוורשה.