הייתי שם. פשוט הייתי.
המכונית פגעה בי בכל העוצמה ונשארתי בריא ושלם. מה היה שם בדיוק? את הסיפור הזה לא תשמעו אף פעם ואולי אפילו לעולם.
באמצע חורף 1998, ביום קיצי במיוחד, החלטתי ללכת לים ולא תיארתי לעצמי שהמים יהיו כה שקטים. בחוף פגשתי זוג זקנים וביקשתי מהם לשמור לי על החפצים כדי שאוכל לשחות קצת. הם לא היו דוברי עברית, אבל הבינו אותי. נכנסתי למים והתחלתי לשחות. בתוך המים פגשתי מישהי ושאלתי אותה עד כמה בטוח להגיע לקטע הכהה שראיתי מהחוף. רציתי לשחות עד אליו ולחזור חזרה. "אני חושבת שהכול בסדר כאן," אמרה לי הבחורה שפגשתי, "אבל אני לא אחראית למה שיקרה לך," הוסיפה בלי לדעת את שיתרחש.
בחורף אין מצילים, ובכל זאת נכנסתי למים והחלטתי לשחות לכיוון המים העמוקים יותר. הגעתי לאזור הכהה שאותו ראיתי מהחוף, ורגע לפני שהתכוונתי לחזור גיליתי שזהו סלע ענקי. הייתה שעת אחר צהריים והשמש נטתה לשקוע. עליתי על הסלע ונעמדתי. הלכתי עליו כמה צעדים ומיד החלקתי לתוך בור שהייתה בו מערבולת חזקה. מים נכנסו אלי מכל כיוון ולא יכולתי לנשום. לבי כבר החל לומר "שמע ישראל השם אלוקינו ה' אחד", וקיוויתי שמה שהכניס אותי עמוק פנימה, גם יוציא אותי משם. ניסיתי לשחות, אך לשווא. כל שיכולתי באותו רגע היה להיאבק במים.
כמה רגעים לאחר מכן התמסרתי למערבולת, כשפתאום סחפו אותי המים שוב אל החוף.
חזרתי לדירתי ובאותו ערב קבעתי עם ידידה להחזיר לה מכשיר טלוויזיה קטן ששאלתי ממנה. למרות שלא ידעתי איך מגיעים אליה באוטובוס, החלטתי לעמוד לצד תחנת אוטובוס שנוסע אל הכיוון אליו הייתי צריך להגיע.
האוטובוס עצר סמוך לתחנה ולא הבחנתי שהוא מאפשר לנתיב שלם לנסוע בינו לבין המדרכה.
עוד לא הספקתי לשאול את הנהג אם הוא מגיע למחוז חפצי. ברגע שהנחתי רגל אחת על הכביש, מכונית לבנה פגעה בי והעיפה אותי כמה מטרים לכיוון הנסיעה. נפלתי על הקרקע ונחתי על שתי ידי. לא עיכלתי שאני בריא ושלם.
כעבור כמה שניות קמתי על רגלי והמשכתי אל תוך האוטובוס.
"לאן אתה צריך להגיע?" שאל אותי הנהג ההמום. "אני אביא אותך בדיוק לאן שאתה צריך," הוסיף והציע לקחת אותי למקום המדויק שבו גרה החברה אליה הייתי צריך להגיע. האוטובוס היה ריק. חיתוך הדיבור שלי היה מהיר במיוחד ודפיקות לבי מואצות.
"אתה בסדר?" שאל נהג המכונית שפגעה בי, "האם אתה צריך משהו?" המשיך לשאול וציין שהיה חובש בצבא.
החלפנו מספרי טלפון ואף רשמתי את מספר הרכב של המכונית הלבנה על היד שלי עם עט שקיבלתי מנהג האוטובוס. המשכנו לנסוע. בדרך החלטתי שלידידה שאליה הייתי צריך להגיע כבר לא אלך, ונהג האוטובוס הוריד אותי בקרבת מקום. החלטתי שאני רוצה לעבור בדיקה רפואית כללית כדי לדעת שהכול בסדר, למרות שאני מרגיש טוב. ניגשתי לאחד הטלפונים הציבוריים והחלטתי לדווח על התאונה למשטרה. הם שלחו אמבולנס למקום בו נמצאתי ונסענו לבית החולים הסמוך. כשהגענו הגישו לי קבלה על האמבולנס. סירבתי בתוקף לשלם, כי לא אני הזמנתי את האמבולנס ובית החולים היה במרחק הליכה מהמקום בו נאספתי. אם כך, יכולתי ללכת ברגל. לכן קמתי והלכתי, מבטיח לעצמי שהדבר הראשון שאעשה למחרת בבוקר הוא לגשת לרופא המשפחה שלי. התקשרתי הביתה כדי לדבר עם הורי, לספר להם את אשר אירע ולומר להם שהכול בסדר איתי.
למחרת, במקום ללכת לרופא הגעתי לעבודה וביקשתי את היום שלאחר מכן כיום חופש. באותו יום נכנס בי מרץ וניקיתי את הבית. ביום הבא החלטתי שלפני שאסע לרופא אבקר חבר שהכרתי במסגרת העבודה. בדרך פגשתי כנר רחוב והחלטתי לתת לו כמה מטבעות. אותו אחד שעמד שם מדי יום לאסוף את המטבעות מעוברים ושבים כי לא היה לו איפה להיות, המשיך לעמוד שם גם כשהמשכתי ללכת. אספתי את החיוכים סביבי במבט אחד שנמשך לאורך השדרה. יכולתי לשוב ולמהר באותו הזמן, אך רציתי ליהנות מכל רגע.
אחרי שביקרתי את החבר החלטתי להמשיך לקניון הסמוך ולפנק את עצמי בממתקים, כפי שנהגתי באותה תקופה. בדרך לקניון עשיתי קיצור דרך בו נאלצתי לקפוץ מעל חומה שאת גובהה לא הערכתי נכון. שיערתי שהיא נמוכה, ורק אחרי שקפצתי גיליתי שהיא מאוד גבוהה. כשנחתי התעקמה רגלי הימנית והקרסול התרסק. לא ידעתי זאת מיד והמשכתי בדרכי. הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר עם הרגל, אך כדי להיות בטוח חלצתי את הנעל והורדתי את הגרב של אותה רגל. נבהלתי כשגיליתי את הרגל הנפוחה שקיבלה גוון אדום-סגול. חזרתי במהירות אל החבר והתמוטטתי בפתח ביתו.
מספר שעות מאוחר יותר התעוררתי בבית חולים, בחדר מיון. כל המשפחה שלי היתה שם, הורי, בני דודי, וחברים שהגיעו קצת אחריהם. כולם שאלו אותי שוב ושוב ודרשו לדעת מה קרה. כולם דאגו, אך אני לא סיפרתי את הסיפור המלא אשר אני מגולל בפניכם כעת. מאיפה אתחיל? רציתי לשכוח מהכול. החזירו אותי הביתה ואחרי כמה ימים התעלפתי פעמיים. בפעם השנייה כבר הובהלתי שוב אל בית החולים. נעלמתי לכל חברי ומכרי.
בחדר המיון עברתי בדיקות וצילומים בכל גופי. אף רופא לא מצא הסבר למה שעבר עלי. בסופו של דבר, בתום הבדיקות היה חשש שאזדקק לניתוח ברגלי הימנית, לצורך סידור הקרסול שהתרסק כמה ימים לפני כן. אחרי התייעצות ממושכת החליטו רק לגבס את הרגל ולהשאיר אותי במעקב.
נזקקתי לטיפול פסיכולוגי של שלושה חודשים. טופלתי אצל פסיכולוג שמאוד הערכתי. היחסים בינינו הפכו כה קרובים עד שהפסיכולוג החל מספר לי על בעיותיו וחוויותיו בבית. הוא שמע ממני עצות וחוות דעת אובייקטיבית על המתרחש אצלו, ואני רכשתי כלים להמשך החיים.
עניין הגבס נתן לי מנוחה מעבודה אינטנסיבית. אמנם המשכתי לכתוב מעט לעיתון בו עבדתי, אבל החלטתי לכתוב ספר על משמעות החיים. מין מסע שכזה אל האני הפנימי שייגע בכל אחד מאיתנו.
חברים החלו להתקשר אלי, וקיבלתי מכתבים וציורים מחברי לעבודה, עד הרגע שהורידו לי את הגבס. כשסיימתי לכתוב את הספר, ישבתי עם כל המשפחה והזמנתי את כל מבקרי בחדר המיון באותו יום, כדי לספר את הסיפור המלא שאותו אני מגולל בפניכם כעת. בבית החולים הציעו לי לעבור היפנוזה כדי לקבל תמונה מלאה יותר מהאירוע שעברתי. סירבתי. האמנתי שעם הזמן אדע מה קרה, ואכן קפצו לי פלאשבקים מדי פעם בהמשך, שהאירו לי פרטים ממה שאירע לי. יום אחד ישבתי לשיחה עם מי שהייתה שותפתי לדירה באותה תקופה בה קרה הכול. "אתה חייב לברר את מה שקרה לך," היא גערה בי. לא היה לי מושג עד כמה צדקה. לקח לי זמן להבין ולחבר את הכול לתוך רצף של שלושה ימים.
אני יושב כעת ב'הייד פארק' בלונדון ונזכר ברצף האירועים, כדי להעביר את הסיפור הלאה, הפעם עם מסר. בעיני זה הסיפור שלא יסופר, כי לא תיארתי לעצמי שאי פעם אספר אותו. יש כאלה שיודעים פרטים מסוימים ממנו ואחרים יודעים חלקים אחרים. לא כולם יודעים הכול ובטח שלא את האמת. כדי להמשיך הלאה לשאר המטרות של החיים צריך להבין ולהתמודד עם העבר שלך. ללמוד אותו וללמוד ממנו, אך בעיקר להכיר בו כעבר.
פעמים רבות שאלתי את עצמי, מדוע דווקא אני? והתעוררה אצלי הסוגיה האם הייתי משנה משהו בכל הסיפור הזה לו הייתה לי אפשרות להיות הכותב שלו... חשבתי על כך המון והגעתי למסקנה שהתשובה היא לחלוטין שלילית. אני מאמין שהכול קרה כפי שהיה צריך לקרות וכדי להעביר את המסר צריך לעבור לא מעט דברים. החוויות שחוויתי אמנם לא רגילות, אבל אני בחור רגיל לגמרי. אדם פשוט, אבל מאוד מודע ליכולתו.
אני מאמין שאין בעולם שאלות שלא ניתן לענות עליהן. גם אם זה עניין של זמן. לכל דבר יש פתרון ולכל שאלה תשובה. אני לא מאמין שקיימות בעיות בעולם. בעיני הכול מורכב משאלות ותשובות. בעיה היא בעצם שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו ולמצוא לה את התשובה או את הפתרון. תקראו לכך פילוסופיית חיים, אבל ככה גדלתי.
אחת המסקנות שהגעתי אליהן כתוצאה מהאירועים שעברתי, היא שהחיים יקרים ואנחנו לא לוקחים אחריות על עצמנו ועל מה שאנחנו באמת רוצים. אנחנו עוטים מסיכות ומעמידים פנים שאיננו מה שאנחנו.
לא כל אחד עובר אחרי הצבא את המסלול הזה של נסיעה להודו וחיפוש עצמי. הרבה מאיתנו מוצאים את עצמם נסחפים בזרם החברתי שהופך אותם ללא-אינדיבידואלים. מה שמאיים על החברה יותר מכל הוא ייחוד. כשאנחנו פוגשים מישהו מיוחד, יש בנו הערכה כלפיו על מה שהוא, אבל מצד שני אנחנו נרתעים. החברה לא יכולה לקבל אותנו אלא אם נהיה מקוטלגים, וזה מה שמוביל את העולם למקום חסר יצירה. עלינו לשוב להיות יצירתיים בחיינו היומיומיים, ויותר מכך - להימנע מלהיות מוכתבים על ידי החברה.