ספר מקבים (מכבים) ב', יצירה יהודית בת המאה השנייה לפסה"נ, מוקדש לשנים הראשונות של התקופה החשמונאית. הוא מגולל את הסיפור ההיסטורי החל בראשית ימי ההתייוונות הממוסדת בירושלים בשנות השבעים של המאה ההיא, דרך גזרות השמד ומות קדושים מכאן ומרדו של יהודה המקבי וחנוכת בית המקדש מכאן - עד לניצחון הגדול של המצביא הסלווקי ניקנור, בשנת 161 לפסה"נ. בעקבות ניצחונם כוננו היהודים יום חג, 'יום ניקנור', ונראה שהספר נועד להנציח את סיפור החג.
הספר נתחבר ביוונית, שפתם של יהודי התפוצות ההלניסטיות, ומנקודת מבטם של יהודים אלה הוא מרצה את תולדות התקופה הגורלית ההיא בארץ יהודה. בכך מהווה החיבור השלמה מעשירה ומאתגרת לספר מקבים א, הספר הארץ- ישראלי המקביל. הן מבחינה דתית,הן מבחינה מדינית, מקבים ב משקף את ערכיהם של יהודים שאין להם צבא ואין להם על מי להישען אלא על שליטיהם ושכניהם הנכרים ועל אביהם שבשמים. בהתאם לכבודה ולמרכזיותה של הפוליס (העיר) בעולם ההלניסטי, בעל מקבים ב מציג את ה'יהדות' (מונח שמופיע כאן לראשונה) כחוקתה של עיר (ירושלים), וסיפורו הוא אפוא סיפורה של עיר אשר התמודדה עם איומים - פנימיים וחיצוניים גם יחד - על חוקתה.
תרגומים עבריים עם פרושים קצרים ראו אור בשנת תרצ"ו (א' כהנא) ותשי"ט (א"ש הרטום). הכרך הנוכחי כולל תרגום חדש ולצידו מבוא ופירוש מפורטים המבוססים על מחקרים עדכניים.