משחר האיסלם חיה במצרים קהילה ילידית של יהודים קראים ורבנים דוברי ערבית. ב-1492 חיפשו בה מקלט יהודים מקרב מגורשי ספרד. מספרם של היהודים הספרדים עלה באמצע המאה ה-19, עת היגרו למצרים יהודים מחלקים שונים של האימפריה העות'מנית בעקבות האפשרויות הכלכליות שנוצרו שם עם כריית תעלת סואץ והתנופה הגדולה בענף הכותנה. בשלהי המאה ה-19 הגיעו למצרים יהודים אשכנזים, פליטי הרדיפות במזרח אירופה. מאוסף הקבוצות הללו נוצרה קהילה הטרוגנית של בני כלאיים קוסמופוליטים - זה היה סוד כוחה של קהילת יהודי מצרים אך גם אחת הסיבות לכך שחדלה בסופו של דבר מלהתקיים.
חלק הארי של קהילת יהודי מצרים נשאר במצרים לאחר המלחמה הערבית-ישראלית של 1948 וגלותו החלה רק בעקבות מלחמת סיני/סואץ של 1956, הספר "פזורת יהודי מצרים" בוחן את ההיסטוריה של הקהילה היהודית המצרית משנת 1948 עד שנת 1956, תוך כדי התרכזות בשלושה מישורים עיקריים: חיי היום יום של היהודים במצרים; היציאה לגלות בארצות הברית, בצרפת ובישראל והכינון מחדש של קהילות יהודי מצרים בפיזורותיהן; והזיכרונות המסוכסכים על אודות החיים היהודיים במצרים מאז ביקור הנשיא סאדאת בירושלים בשנת 1977.
ספרו של ג'ואל בינין הוא ניסיון ראשוני בהיסטוריוגרפיה הישראלית לספר את סיפורם של יהודי מצרים שלא תחת המטריה הנרטיבית הציונית - אשר מבנה את ההיסטוריה היהודית בדיעבד, לצרכים לאומיים צרים בלבד, תוך ריקון הסובייקטים מעצמם - אלא דרך נרטיב-נגד מקומי, יהודי-ערבי. הטענה המרכזית בספר היא שלא במסגרת ההיסטוריה הציונית ולא בזאת של הנרטיב הלאומי המצרי באה לידי ביטוי ראוי החוויה של יהודי מצרים.
פרופסור ג'ואל בינין הוא מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת סטנפורד וראש לימודי המזרח התיכון באוניברסיטה האמריקאית בקהיר. ספרו האחרון, "פועלים ואיכרים במזרח התיכון המודרני", ראה אור בהוצאת אוניברסיטת קמברידג' בשנת 2001. בשנים 2002-2001 כיהן בינין כנשיא האגודה ללימודי המזרח התיכון בצפון אמריקה.