“"ומאותו היום שיצאתי לחופש החלה הטרגדיה הנפשית שלי".
המשפט הזה, המופיע בשלב מתקדם של הספר, הוא הכי הרבה שאני יכול למסור מתוך עלילת הספר מבלי "לגלות" מה בדיוק קורה בו. וחשוב לדעתי לנסות ללכוד את הקורא כדי שידבק בספר הזה.
ומדוע? הספר, שיצא לאור ב-1935 בתל אביב, ולא זכה להצלחה כלשהי, לא עושה הנחות כלשהן לקוראים שלו. הוא עשוי להיות מתיש, העלילה שלו ממריאה בשלב מתקדם יחסית (והיא מרתקת, בעיקר משום שהיא כל כך יומיומית), שפתו ארכאית (ונפלאה), והוא מניח מראש מוסכמות שבעינינו נראות מוזרות במיוחד. ולמרות כל זאת, הוא אחד הספרים הבודדים שניתן לפגוש בהם ממקור ראשון את אותם אלו שהיוו את ה"חיילים" הפשוטים של הציונות. לא מנהיגים, מצביאים או עסקנים מפלגתיים - מאלו יש לנו ביוגרפיות בשפע, אלא דווקא אישה פשוטה, פועלת (ובכוונה היא בחרה בשם זה לספר), שולית במיוחד למפעל הציוני בכללותו. הפועלת הניה פקלמן.
דרך הפריזמה הצדדית שלה ניתן לקבל תצפית טראגית וחשובה כל כך על השנים המעצבות של הציונות, על הישגיה ועוולותיה. על קרבנותיה.
הספר הזה הוא מופת לכתיבה פמיניסטית בתוך חברה שסירבה להכיר כלל בזכויות נשים (מחוץ לרמת ההצהרות).
נותר רק לצטט קטע מהמאמר המצורף בסוף הספר:
"בכוחות-על היא התגייסה לספר את סיפורה. חובה עלינו לקרוא אותו. בקריאה אנחנו יכולים לתרום לא יותר מזעזוע, הזדהות וחיבוק שחוזר לאחור, שלא ייגע בה, אבל בעצם הזרועות המושטות יש אולי מתן פתח לנשים שנחשפו לאלימות לספר, לשרוד, לחיות."”