הספר זה עתה נולדה (1975), אשר נכתב במשותף על ידי הלן סיקסו וקתרין קלמנט (מבכירות התיאורטיקניות הפמיניסטיות הצרפתיות הפועלות בימינו), הוא טקסט פמיניסטי מכונן המהווה מקור השראה רב-השפעה למחשבה ולכתיבה הפמיניסטית ובה בעת מעורר פולמוס רב.
הכתיבה המשותפת מבטאת את הדגש שהשתיים שמות על הדיאלוג כמהלך פמיניסטי עקרוני בכתיבה ובחשיבה "הנשית".

מדובר בדיאלוג שאינו מושתת על כוח, אלא על הידברות, המשכיות ושותפות. שותפות-כתיבה זו ממחישה גם את החשיבות המוענקת בהגותן ליצירת קהילת נשים רחבה אשר תיתן קול להתנסויות שהושתקו במשך דורות על ידי מערכות התרבות הפטריארכליות, ואשר תכוֹנן מורשת נשית של ידע.

ביקורתן של סיקסו וקלמנט פותחת במרחב סמיוטי קיצוני במיוחד המאוכלס על ידי סובייקטים שהתרבות מדירה אותם מקרבה ומתייחסת אליהם כסוטים וכחריגים.
לטענת קלמנט, יותר מכל הסובייקטים המוּדרים השייכים למרחב ביניים זה מגלמות הנשים את קבוצת האנומליות המצביעה על כשליה של המערכת הכוללת.
מתוך קבוצה זו היא בוחרת לעסוק בנשים ה"מכשפות", כמו גם בגלגולן המאוחר יותר – הנשים ה"היסטריות".
על פי קלמנט, מדובר במופעי ראווה שבהם לקח הגוף הנשי את רשות הדיבור וביטא בתנועה וברטוריקה טרופה את תשוקותיהן, מיניותן, זעמן והתנסויותיהן המושתקות של נשים בתרבות הפטריארכלית. קלמנט מנתחת את המופעים האלה ואת שיטות הטיפול שהפעילה כנגדם הפטריארכיה ההגמונית (הדת הנוצרית והפסיכואנליזה הפרוידיאנית), אשר ביטאו למעשה חרדות ופנטזיות גבריות ביחס למיניות ולגוף הנשי.

סיקסו טוענת כי במרכז המודלים המחשבתיים המערביים, ובלשון המגלמת אותם, עומד הגבר כמודל, כנקודת התייחסות; הוא מסמן את הנורמה, ואילו האישה המוגדרת ביחס אליו מובלטת בחריגותיה מהנורמה הזו; האישה מיוצגת על דרך השלילה: כהיפוכו של הגבר, כהיעדר התכונות הגבריות. לדעתה של סיקסו, כדי לפרוץ את המלכוד יש הכרח לפרוץ את גבולות הלשון הפטריארכלית על ידי יצירתה של "כתיבה נשית", שתנבע ממחוזות החוויה שלשון זו מדחיקה.
הדרך למחוזות אלה עוברת בראש ובראשונה דרך המללת הגוף הנשי, מיניותו, תשוקותיו, התענגויותיו ומצביו המשתנים – המללה של כל אותן חוויות שבעבר יכלו להתבטא רק דרך מופעי הדיבוק ההיסטריים.

לספר מצורפת הקדמה מאת ד"ר דורית אשור, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על כתיבתן של סיקסו וקלמנט.

שם הספר
האינדיאדה או הודו של חלומותיהם