לפרח יש עין אחת אמיתית. את השנייה הוציא לה אחיה, בטעות, כשהייתה בת עשר והוא בן שלוש-עשרה וחצי, ובמקומה הכניסו לה תותבת מזכוכית שמסתכלת רק לכיוון אחד ולא רואה. אפשר היה לחשוב שזה יפריע לה, לראות חצי ממה שאחרים רואים, והפזילה, ועין מזכוכית כמו של שודדי ים. אבל פרח היא פרח, ושום דבר לא מפריע לה. קלה כמו נוצה, ארבעים וחמישה קילו בדרך-כלל, לפעמים פחות. היא כבר כמעט בת עשרים וארבע.
אמא של פרח מתה כשפרח הייתה קטנה, ואבא שלה השיכור אנס את אחותה ואולי גם אותה, ואולי זה בכלל היה אח שלה שאנס, או האח השני, זה שישב בכלא. קשה לדעת כי פרח לא מדברת על זה כמעט. בעצם היא לא מדברת על זה בכלל. אולי כבר שכחה. כל-כך הרבה זמן חלף מאז שביקרה בבית ההוא, בחדרה, שפעם היה הבית שלה, עד שהוציאו אותה משם, לשכת הרווחה או משהו כזה, והעבירו אותה למוסד ואחר-כך לפרדס חנה, לפנימייה.
כשהייתה ביוד, היא פגשה את איציק החשמלאי שבא לתקן משהו במועדון, וגם כשהמשהו כבר היה מתוקן הוא המשיך לבוא, ולהפשיט אותה מאחורי הרפת, ולשכב איתה חזק עם המכנסיים מופשלים על הירכיים, בין געיית פרות וריח החרא והתבן, ונשיפות לחות, מגושמות, ישר לתוך האוזן, עד שלמדה לגמור וחשבה שזאת אהבה.
וזאת באמת הייתה אהבה, כנראה. עובדה שהוא לקח אותה לגור איתו בסימטת המתגעגעות, בבית צמוד לבית זקנים שבלילות פרצו ממנו צעקות "געוואלד, געוואלד", ופרח, שלא הבינה יידיש, הייתה מכסה את הראש בשמיכה ומתפללת שישתקו כבר. בדרך-כלל התפילות עזרו. לפחות פעם בשבוע היה מגיע אמבולנס של חברה קדישא ונעצר ליד הבית של פרח ואיציק, ושני בחורים עם כיפה היו נכנסים לבית הזקנים ויוצאים משם כעבור שעה, מגלגלים אלונקה שעליה מונח גוף מצומק מכוסה סדין לבן, ולפרח, שהייתה מתבוננת בהם דרך חלון הקומה השנייה, היה נדמה שהיא שומעת צעקות "געוואלד, געוואלד" קטנות פורצות מבעד לסדין, והעין הבריאה שלה הייתה מתחילה לקרוץ במהירות מרוב עצבים.
ככה שנתיים הם גרו בסימטת המתגעגעות, שהמתים יוצאים ממנה כמו מחנות מתנות, עטופים יפה אבל עדיין לא שקטים, עד שפרח החליטה שדי, ואמרה לאיציק שאו שהוא בא או שהיא הולכת לבד, ושבכל מקרה היא לא נשארת פה עם הגעוואלד. ואיציק בא.
הם מצאו דירה בשכונת התקווה, לא רחוק מהאיצטדיון. בשבתות היו מתפלחים למשחקי הכדורגל, ואיציק היה מרים אותה על הכתפיים ואומר לה כמה שהיא קלה. בקיץ היא אפילו הייתה מורידה את החולצה ומנופפת בה מעל הראש כמו מעודדת מקצועית, וכל הקהל היה מסתכל על העור הכהה שלה, איך הוא נמתח מתחת לחזייה הלבנה, וכמה היא קלה, ממש כמו נוצה, יושבת על הכתפיים של איציק, כמו מלכת האיצטדיון, וכל הקהל שאג. היה לה שיער ארוך, עד התחת כמעט, ומישהו פעם אמר לה שהיא יכולה להיות דוגמנית שיער, אבל היא ידעה שאין דבר כזה, והמשיכה להיות פקידה במוסך של משה, ובלילות להגיש פסטלים ושיפודים בסטקייה של ציון הבוכה.
איציק המשיך להחליף נורות וחיפש עסקים משתלמים, עד שהבין שהעסק הכי משתלם זה שפרח תעבוד יותר והוא לא יעבוד בכלל. פרח עבדה יותר, אבל הביאה רק חמש אלף נקי כל חודש וזה לא הספיק. המחשבות של איציק התחילו לנדוד לכל מיני כיוונים מפוקפקים, ופרח, שקלטה מייד את חלומות הסרסרות מתבשלים בתוך המוח הקודח שלו, החליטה שכדאי לה לנדוד למקום אחר. לארוז היה פשוט כי לא היו לה יותר מדי חפצים. איציק ישן כשהיא סגרה את התרמיל והסתכלה סביב לבדוק שהיא לא שכחה שום דבר, ואז נזכרה שהיא שכחה להודיע לאיציק שהיא עוזבת. היא חשבה לכתוב לו פתק אבל לא כל-כך ידעה מה לכתוב, ניסתה ומחקה כל מיני גירסאות, ובסוף פשוט כתבה "איציק, אני אוזבת אותך", וציירה למטה לב עם זיגזג באמצע שמסמן שהוא שבור. היא גם נישקה את הנייר בשפתיים שמרחה לפני כן בליפסטיק אדום, שתצא נשיקה ממש אדומה ויפה, עם קמטוטים קטנים של שפתיים אמיתיות, והייתה מרוצה, והלכה.
לבוקר היה ריח של שרוף, כאילו כל הלילה השמים עישנו, והבוקר עלה לבן כמו שיעול והיה קצת קר. פרח עמדה באמצע הרחוב הארוך והלא יפה שבו גרה עם איציק שנתיים כמעט, וידעה שהיא לא יודעת לאן ללכת. היא חשבה על דומיניק שפעם הציע לזיין אותה בשירותים של הסטקייה, ואיך הוא אמר שיש לה עיניים יפות והיא לא ידעה אם הוא צוחק אז ליתר ביטחון היא הכניסה לו סטירה, ואיך הוא לא החזיר ורק אמר לה שמתי שהיא רוצה היא יכולה לבוא. היא ידעה איפה הוא גר, וידעה שהיא יכולה לעלות ולדפוק על הדלת שלו כאילו היא באמת מוזמנת. הוא יפתח את הדלת, לבוש בתחתונים, עם זין עומד משינה, יכניס אותה פנימה ויוביל אותה למיטה, והיא תצטרך להתנהג כאילו זה מה שהיא באמת רוצה כשהוא ידפוק אותה מאחור בתנועות מהירות ויתפוס בשיער שלה כאילו הוא הולך לטבוע עוד שנייה בתוך הים היבש של הכּוּס שלה, והיא תיאנק, בגלל שכואב, והוא יחשוב שהיא נהנית וימשיך, עד שיגמור בתוכה, וירעד, יתכווץ, ויחזור לישון, והיא תיכנס למקלחת החשוכה, תנקה את עצמה ואולי תבכה, תחשוב שהחיים מחורבנים ותכין קפה שחור, עם הרבה סוכר, ותמרח מחדש את האודם שכבר דימם לה מהשפתיים על כל הפנים, ואולי לא תחשוב על כלום.
לא עוזבים חרא בשביל להיכנס לחרא יותר עמוק, ככה חשבה לעצמה פרח כשהתחילה ללכת, בלי לדעת לאן, תלך עד שתמצא דלת, עד שתמצא דלת פתוחה, ולשם תיכנס.
היא הלכה והלכה. בעצם הרגליים שלה הלכו והראש כאילו עמד במקום ולא הלך לשום כיוון, עד שהגיעה אל הדלת הראשונה שהייתה פתוחה, ונכנסה.
זאת הייתה דלת של מספרה, ומישהו פתח אותה בדיוק עכשיו, וטאטא את הכניסה כאילו היא מלוכלכת נורא, למרות שבעצם הייתה נקייה מאוד.
הייתה לו סיגריה בפה וזה הפריע לו לדבר, אז הוא רק סימן בידו על השלט "סגור" והמשיך לטאטא, כאילו בכלל לא איכפת לו שעומדת כאן פרח אחת שאין לה לאן ללכת.
"אני רוצה להסתפר," היא אמרה, והמילים גרמו לו להפסיק עם הטאטוא ולסקור אותה בחצי עניין. ואולי זה היה השיער הארוך והיפה שלה ששיכנע אותו להתייחס אליה. אחרי הכל, לא כל יום באה אחת עם שיער כזה, עד התחת כמעט, ומתנדבת שיגזרו לה אותו, ועוד שיעשה את זה מי שרוב הזמן אחראי רק על הנקיונות והחפיפה. הוא זרק את הסיגריה על הרצפה שרק עכשיו טאטא וסימן לה להתקרב. היא התקרבה והוא שלח את היד ונגע בשיער שלה, לאט אבל ביסודיות, נגע ומישש כאילו זו סחורה שהוא שוקל אם כדאי לקנות. הוא ליטף את השערות השחורות, ליטוף שהתחיל בקודקוד הדק וירד לאורך הגב הדק, חלף דרך שכמות דקות אל מותניים דקים, והגיע כמעט עד התחת, עגול כמו של ילדות.
היא עמדה בשקט וצמרמורת הרעידה אותה, כי זה היה הליטוף הכי עדין ושקט שמישהו אי-פעם ליטף אותה, והיא קיוותה שהליטוף הזה לא ייגמר לעולם, וקיוותה שהוא יציע לה לגור איתו במספרה, ושכל בוקר היא תגיד לו שהיא רוצה להסתפר והוא ילטף אותה ליטוף כזה, ארוך ושקט, מהקודקוד עד התחת כמעט, וכל יום הוא יגיד לה "לא, עוד לא הגיע הזמן," והשיער שלה יצמח, יגיע עד לרצפה שהוא מטאטא כל יום, והליטוף יתארך יחד עם השיער, שיצמח ויכסה את כל הרחוב ואת כל העיר כמו נהר שחור, עד שיידרשו שלושה ימים כדי ללטף את כולו, להעביר את היד בתוכו כמו משוט, להחליק בתוכו גלים, ליישר, לסדר, ובסוף הוא כבר לא יפסיק.
העיניים שלה נעצמו והיא הרגישה שהיא נרדמת. וממש אז, כשהייתה כבר כמעט מוכנה לצנוח על הרצפה ולהשאיר אצלו בידיים את השיער כמו חבל ביטחון, בדיוק אז הוא הפסיק ואמר לה, "שבי," סימן בידיו על הכיסא שניצב מתחת לכיור והצית לעצמו סיגריה. העיניים שלו הצטמצמו בגלל העשן שטיפס מהר מדי למעלה, ופרח, ילדה צייתנית שכמותה, התיישבה על הכיסא וחיכתה להוראות נוספות.
הוא היטה את ראשה לאחור ואסף את השערות פנימה, אל תוך הכיור, עד שהכיור היה מלא שיער ארוך ופטפטני שרחש בתוכו כמו נמלים. הוא השקיט את השיער במים שהיו בהתחלה חמים מדי ושרפו בקרקפת, ואחר-כך קרים מדי, מעקצצים בכל הגוף, ואחר-כך פושרים. הוא שפך אל תוך גוש השיער העבה שמפו בריח לימוני חריף, ופרח הרגישה שהעין הבריאה שלה מתחילה לשרוף מהריח, כאילו העין ממש יכולה להריח אותו, ורק עין הזכוכית נשארה אדישה, כאילו כלום.
הוא עירבל וסחט ולש, גלגל את השיער כמו חבל ואחר-כך פרש אותו לווילון שחור, והקציף ומעך ושיחרר וריכך, ופרח הרגישה שהשיער שלה הופך לנשמתה, ובה עושות הידיים הזרות האלה את מה שהן עושות.
אחר-כך הוא עטף הכל במגבת. מגבת ורודה, חדשה, שיצאה עכשיו מכביסה והיא עוד קצת קשה ולא נכנעת בקלות. והוא סחט את השיער העטוף במגבת וכרך אותו סביב ראשה של פרח, שנראתה פתאום כמו הודי שלפני רגע קם משינה.
"שבי שם," הוא הצביע על הכיסא היחיד שניצב מול מראה לא גדולה מדי, לצד שידה שאביזרי ספָּרות בסיסיים היו מונחים על גבה.
פרח קמה והתיישבה שוב, צונחת מכובד כתר המגבת שהתנוסס בגאון על ראשה, עליז ולא קשור לכלום. הבחור הצית סיגריה חדשה במקום הקודמת, שגם אותה כיבה על הרצפה שכבר לא הייתה נקייה כל-כך. הוא הביט בפרח שהתבוננה בו דרך המראה, ושלח לעברה טבעות עשן, די עגולות ודי יפות, למרות שפרח ראתה כבר יפות מהן.
ואז הוא הסיר את המגבת, והשיער, מבוהל מהשיחרור הפתאומי, צנח בבת-אחת.
"איך קוראים לך," היא שאלה פתאום, כי הרגישה שהיא חייבת.
"גידי," הוא ענה בלי לחייך, כאילו השם שלו זה עניין רציני מאוד, ופרח הבינה פתאום שהוא צעיר, אולי אפילו יותר ממנה, ושבעצם הוא מעולם לא סיפר אף אחד, ושלחה לעברו חיוך.
"אני פרח," אמרה.
"באמת פרח," הוא חייך חיוך מטופש עם עיניים מתלהבות, והיה נדמה לה שהוא מסמיק. היא לא הבינה אם הוא צוחק או מה, ולרגע חשבה להכניס לו סטירה כדי לבדוק, אבל בסוף החליטה לוותר ורק כיווצה את הגבות והביטה בו דרך הראי במבט שיש בו חשדנות ואזהרה. והוא באמת נבהל וחזר לשיער שלה, והתחיל לסרק אותו, ביסודיות ובשתיקה כמו אומנת של ילדות עשירות, ופרח נרגעה.
היא בכלל לא התכוונה להסתפר. הפעם האחרונה שמישהו נגע לה בשיער עם מספריים הייתה בגיל שתים-עשרה, כשהאחות של הפנימייה גילתה שיש לה המון כינים. לקחו אותה לספר של המושבה שחתך לה את הצמה השחורה והארוכה בוויש אחד, ואחר-כך עבר עם המכונה המגלחת לאורך ולרוחב הראש, עד שנותר רק שיער קצר כמו של חיילים, סמור ונוקשה כמו קסדה על פנים זעופים של ילד. במשך שנתיים חשבו שהיא בן, וכשאמרו לה "מה אתה רוצה?" בקול חסר סבלנות של בעלי מכולת היא לא תיקנה, ורק סיננה בין שיניים קפוצות "שתלך למות". הילדים בפנימייה קראו לה "קוץ", כי ככה בדיוק היא נראתה, רזה ושחורה ודוקרת. עד שהתחילו לגדול לה הציצים ואז השתנה הכל. הם צמחו כמו עגבניות. בהתחלה קטנים, קשים מבוסר, כואבים כמו התפקעות. אחר-כך נפתחו והתרככו, הבשילו מלאים עסיס, עם שתי פטמות סקרניות שמציצות קדימה כמו עיניים של מרגלים. הרבה כבוד הם הביאו לה וגם הרבה התפעלות. אף אחד לא טעה יותר בקשר למינה, ולבעלי המכולת הייתה פתאום סבלנות כששאלו אותה "מה את רוצה?" בקול מרוגש שהסגיר בדיוק מה הם רוצים. היא התחילה ללבוש גופיות צמודות, מבליטות, תמיד בלי חזייה, והייתה מסתובבת במושבה כשעין אחת מתרוצצת סביב לאסוף תגובות והעין השנייה קפואה, עומדת על המשמר כמו חייל גאה. כולם הכירו אותה, וכולם רצו לאכול לה את החזה אבל פחדו מהפה הגדול שלה, מהקללות שסיננה, מהעין שנראית כמו חיה עצבנית ומהעין שנראית כמו פוחלץ, ורצו לנגוס בתחת העגול כמו של ילדות, אבל חשבו שהיא טיפשה או משוגעת אז נזהרו. ופרח ידעה את זה. אהבה להפחיד ולהתגרות. הייתה שוחה כל יום בבריכה של הפנימייה בלי חזייה, עד שהיו שולחים את תקווה הצרודה, אם הבית הצולעת, שתצעק עליה שתתלבש. פרח הייתה מוציאה יד אחת מהמים, זוקפת אותה גבוה וזוקרת את האצבע השלישית, דוקרת איתה את האוויר. אחר-כך הייתה צוללת, מתפקעת מצחוק בפנים סגורות, ושוחה שבע בריכות רצוף במהירות של שחיינית אולימפית ובתנועות מסוגננות. הזהירו אותה שיעיפו אותה מהפנימייה. היא הייתה תלמידה גרועה והם חשבו שהיא סתומה לגמרי, בקושי יודעת לקרוא, מתבלבלת באותיות. גם כשדיברה לא ידעה להגיד מילים קשות מדי, כאלה שהאותיות מתנגשות בתוכן. רק מילים קלות, קצרות, או קללות שאפשר לירוק בלי להתאמץ.
לא העיפו אותה בגלל שלא היה להם לאן. לשכת הרווחה לא מסכימה שיסתובבו ילדים בלי בית. ריחמו עליה, ובכל פעם שהייתה ממש מעצבנת, חיים היה קורא לה לשיחה אצלו במשרד ומזהיר אותה במילים קשות, ונרגע רק כשהייתה מוצצת לו, מתחת לשולחן, בפה סוחט ואכזרי, עד שהיה גומר לתוך ממחטה לבנה ונותן הזדמנות נוספת. חיים היה המורה לתנ"ך והמרכז של השכבה, והיא ידעה שהיא יכולה להרים אותו על טיל אם תספר למישהו מה היא עושה לו כבר חצי שנה מתחת לשולחן. גם הוא ידע, אבל ניחם את עצמו במחשבה שאף אחד ממילא לא יאמין לה, ומה שווה מילה של ילדה קטנה ופוזלת מול מילה של איש מכובד עם כיפה. אבל פרח בכלל לא חשבה להלשין. היא ריחמה עליו בגלל הריח החמוץ כמו חלב מקולקל שנדף ממנו תמיד, אפילו מוקדם בבוקר, ובגלל העדינות שבה היה מנגב את עצמו עם הממחטה, כאילו הוא מנגב איש אחר, חולה או מסכן שצריך לגעת בו בזהירות ובלי להסתכל. היא ידעה שאשתו נפטרה די מזמן ואין לו אף אחד שילטף אותו אפילו בטעות, ככה שהסידור התת-שולחני שלהם נראה לה כמעט כמו סוג של מצווה. אולי לא מצווה שצריך להתגאות בה ולספר עליה לכולם, אבל היא סמכה על אלוהים שהוא כבר יבין לבד.
פרח לא חשבה הרבה על אלוהים אבל היא הרגישה שהוא קיים. היא לא חשבה שהוא חייב לה שום דבר ולא שהיא חייבת לו, אבל היא האמינה שהוא נמצא איפשהו, משגיח שלא תסתבך מדי. לפעמים, כשהייתה עוברת בחדרה בתחנה המרכזית ורואה את כל הקבצנים שזרוקים שם, בבגדים מלוכלכים וידיים מלוכלכות, היה עובר בה חשק משונה לשכב איתם. לא בדיוק חשק מיני אלא מין חשק אחר, של הנשמה. הם נראו כמו אנשים שאף אחד לא רוצה לגעת בהם, ובפרח כמעט כולם רצו לגעת. היא ידעה מה זה להיות נחשקת, מה זה להרגיש שהגוף שלה הוא כוח, שיש לה משהו שכולם רוצים והיא יכולה לבחור למי היא רוצה לתת.
לאנשים ההם, בתחנה המרכזית, לא היה שום דבר לתת, הם רק ביקשו, והיא רצתה להעניק להם את מה שהם לא חשבו שמגיע להם. היא אף פעם לא עשתה את זה. הריח שלהם הגעיל אותה והעיניים שלהם הפחידו אותה, ובגלל זה היא לא הייתה טובה ממש אלא רק בעלת כוונות טובות, שגם זה הרבה. היא סמכה על אלוהים שהוא כבר יבין.
כשהייתה קטנה הייתה מתפללת לפני השינה, תפילה שהמציאה בעצמה, לא ארוכה מדי, וביקשה במילים שלה שיהיה קצת סדר וקצת צדק ושיהיה שלום. היא חשבה שתפילות צריכות להיות כאלה, לא אנוכיות ומתחשבות בכולם, ולכן לא ביקשה שום דבר מיוחד לעצמה, למרות שלפעמים רצתה מאוד.
פעם היא רצתה לבקש שיהיה לה סוס. סוס גדול ושחום כמו שהיה לארז, הבחור הכי יפה בחדרה. לפעמים ארז היה מרשה לה ללטף אותו, כשעוד גרה בחדרה, לפני שקרו כל הדברים הרעים ולפני שהוציאו אותה משם. פעם אחת הוא אפילו לקח אותה לסיבוב על הסוס שלו, ופרח שהייתה קטנה וגמישה כמו סוכריית לקריץ נצמדה חזק לצוואר הגדול של הסוס שקראו לו אלטנוילנד. היא כרכה סביבו את הזרועות ואת הרגליים, והרגישה את כל הרטיטות התת-עוריות שלו, את כל השרירים המתוחים כמו חבלי כביסה מתחת לעור ולשיער החלק והחום. ארז ישב מאחוריה ושמר שלא תיפול, והם רכבו לכיוון הים. אלטנוילנד דהר מהר אבל פרח לא נבהלה אפילו לרגע. היא הרגישה שהיא טסה וצווחה מרוב שמחה וארז צחק, צחוק מתגלגל שהתפזר לצדדים ונשאר מאחוריהם, כמו סימני הדרך של עמי ותמי, המון עיגולים של צחוק שנשרו לאורך הדרך שהובילה לים.
זה היה פעם, כשעוד היו לה שתי עיניים ומבט שרואה הכל, והיא חשבה שכשתגדל ארז יתחתן איתה ויחד הם יגדלו סוסים וילדים וירכבו כל יום לאורך חוף הים, משאירים מאחוריהם שובלים של צחוק. טוב, נו, זה לא קרה. ומי בכלל יכול לזכור את כל החלומות של פעם או של עכשיו. לפעמים היא חולמת שהיא הורגת מישהו, נגיד את אבא שלה, או פעם את חיים, המורה לתנ"ך, ופעם היא אפילו חלמה שהיא הורגת את אלוהים. אבל תמיד בבוקר הכל נמחק. אז זהו זה. אין זמן לחלומות.
גם סתם לחיות זה מספיק עבודה קשה.