“עיניי מביטות מחלון ביתי על הירוק ההולך ונעלם, נכחד לו, והחשש שיבוא יום ולא יהיה קיים יותר אינו מתמהמה לשכן עצמו בנפשי.
אני נאנחת. ליבי מר עלי. הבניינים האפרוריים המזדקרים למולי הם ניגוד לעגני לירוק השופע ולריחנות המשכרת אשר חשתי באפי כאשר סיימתי לקרוא ספר זה.
ספר שהוא שיר הלל לטבע, שיר הלל ליופי הטבעי והנשגב, שיר הלל לעבודת הכפיים ולסובב אותך. הילדים בספר אינם זקוקים לגירויים מלאכותיים שיספקו להם הנאה, מספיקה הצצה חטופה החוצה וכבר הלב מתרונן והשפתיים מזמרות.
הילדים בספר גדלים בקיבוץ ומכירים בעזרת מורם ומדריכם כמעט כל בעל חיים המסתובב בסביבתם. ההנאה בזיהוי הציפור שבאה לקנן על עץ בקרבת הקיבוץ מציתה בעינם זיק משובה באותה המידה שבאמתחתו של פעוט בן שלוש אייפון ראשון.
הם אינם שפופים אל הפאלפון ומתקתקים באצבעותיהם כל דקה ודקה על מנת לבדוק מה חדש, מה קרה בחמש הדקות שהסבו עיניהם מפניו ועסקו בדבר מה אחר. שמו שמיים! כיצד איפשרו לעצמם זאת? הרי ללא הבדיקה האינטנסיבית על גבול החולנית חייהם אינם חיים!
כאשר הם פוסעים, גבם ישר כסרגל ועיניהם מביטות הישר לפנים. יומם אינו מחושב לפרטי פרטים והם אינם יודעים מה יהיה עימם בעוד שנה- שנתיים, הם ספונטניים, הם תוהים בינם לבין עצמם: מה יוליד יום? וההתרגשות מציפה את גופם לקראת יום המחרת,יחד עם ציפייה דרוכה לבאות.
והחשוב מכול: ההערכה לטבע ולמתנותיו שוכנת בליבם. למרות שהתקופה המדוברת היא שנת שבעים שהייתה לא מיטיבה ואף אולי גרועה יותר מימינו אנו, אנשים רבים ידעו להעריך את שאלוהים נתן להם, הם חיו בפשטות אך שמחים בחלקם.
הם הביטו בעונג בטבע וניסו לפצח צפונותיו. בשביל מה חיוניות משקפיי המציאות המדומה כאשר סביבך מבליחה מציאות מוחשית רבת הוד ופאר של טבע רענן?

והיום? מעטים הילדים שמפנים את מבטם בכדי להביט בשקיעה ויודעים להעריכה מהסיבה הפשוטה כי היא שם, היא נוכחת מאז שחר ילדותם. היא שיגרתית ולכן הם מביטים בה בעיניים מזוגגות, אינם מבינים מדוע צריכים הם לשזף עינם בתופעת טבע מיושנת המתרחשת יום ביומו.
מעטים האנשים שיודעים להתבונן אחורנית על היום שעבר עליהם ולהודות, להודות לאל או לכל ישות בה הם מאמינים שנתן להם הזדמנות לחוות את מה שחוו. רובם לוקחים את החיים כמובן מאליו.
והם לא. שום דבר איננו מובן מאליו.
הגיעה העת שנעריך את שניתן לנו וגם אם אין זה הבגד החדיש ביותר או האייפון המשוכלל שנפשנו השתוקקה לו עידנים, אין זה חשוב! הדבר שוויו כקליפת השום! למעשה, כשאנו מסיימים חיינו בתוך ארון קבורה, הם גם כך לא יקברו איתנו ולא יועילו לנו לעולם.
ובמקום זאת, נפקח עינינו ונזקור אוזנינו אל הקורה סביבנו כי שם, היכן שאינך מצפה לו, טמון היופי האמיתי.

- חשוב לי לציין שאני לא מגנה את הטכנולוגיה, אני חושבת שהיא נחוצה מאוד וטוב שהיא קיימת ואני משתמשת בה לא מעט אבל כשמגזימים אז גם הטכנולוגיה החיובית הופכת לדבר רע.”