“נפתח בתיאורים היבשים.. הספר מובנה כסיפור מסגרת כאשר הסיפור החיצוני הוא תיעוד היסטורי הכתוב בגוף ראשון. זהו תיאורו של מסע החקר של סופר המנסה להתחקות אחר סיפורו של אלחנדרו מייטה, שהיה אידיאליסט טרוצקיסטי וחבר במפלגה קטנה של סוציאליסטים בעלי עמדות שמאלניות קומוניסטיות קיצוניות, בפרו של שנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים. יוסה כותב רומן המבוסס על ראיונות אישיים שערך עם דמויות ראשיות בהיסטוריית חייו של מייטה, וכל זאת מוגש לקורא במבנה של פלאשבקים, של משחק בין ההווה (מסע המחקר של הסופר) לבין פלאשבק לעבר, אותו יוסה כותב בצורה של רומן ״רגיל״ המבוסס על מפגשיו עם המרואיינים שלו ועל דימיון הסופר כטוב על לבו. שיאו של הסיפור מגיע לקראת סוף הספר, בפגישה עם המרואיין האחרון, אחסוך לכם את הספויילר.
וכעת בנימה אישית יותר: אני אישית פחות מתחברת לנושאים פוליטיים/כלכליים/סוציולוגיים בתוך רומן, ולכן השתעממתי בחלקים מסויימים. הספר מתאר את פרו של אז, 25 שנה לפני ההווה שמתוכו כותב המחבר בגוף ראשון, והן את פרו של ההווה, גם היא משוסעת וכואבת ובסכנה של מלחמה. היה קשה לצלוח, אך התמדתי ואני שמחה. יוסה כותב מצוין, כמובן, וזה מרענן לקרוא רומן המוגש באופן מיוחד שכזה: סופר המתאר את מחקרו תוך כדי כתיבת הרומן, ומשתף את הקורא בתהליך. מייטה היא דמות מעניינת במידה, והן חברו הטוב ושותפו להתקוממות, וואייחוס, ויחד הם גיבוריו המהפכנים של הסיפור. לספר יש ערך היסטורי וסיפורי בו זמנית, ללא ספק, אך מכיוון שהאירוע הראשי בסיפור - אירוע ההתקוממות שביצעו שני חברים אלה בפרו לפני 25 שנה - היה אירוע ״קטן״ במונחי ההיסטוריה אך עם זאת מכונן במידה מסויימת, עובר ״ממשיכיהם״ של מייטה וואייחוס - לדעתי ישנו ערך מטאפורי גדול יותר שיוסה ביקש להעביר לקוראיו בנוגע למצב הפוליטי והחברתי של ארצו.. כך או כך, אני ממליצה לאוהבי הז׳אנר לתת לו הזדמנות. בהצלחה”
