אהבה היא קומדיה גדולה, כמו החיים,
כשאתה לא מופיע באחד התפקידים.
- לואיז קולט, במכתב לפלובר
"את חושבת שאת נימפומנית?" ביל רוצה לדעת. אנחנו יושבים על הספה שלי קרובים מספיק בכדי שהוא יוכל ללכוד אותי בזרועותיו אם התשובה שלי תהיה נכונה. ביל בפירוש חושב שקיימת אפשרות סבירה מאוד, ומתקרב עוד קצת. ביל הוא גבר נאה בן שישים ואחת. צעיר ממני בשש שנים. הוא עשיר. הז`קט שלו עשוי צמר קשמיר ומכנסיו עשויים אריג שזור. הוא נוהג ב‑ב.מ.וו ובאלפא רומיאו, אבל לא יחד. עוד מעט נצא לקולג` אבניו ונבחר מסעדה בה נאכל ארוחת ערב. ביל יזמין כל מה שייראה לו מעניין בתפריט ושנינו נתמסר לארבע או חמש מנות ראשונות ומתאבנים. יחד נשתה בקבוק יין, צרפתי. אז נחזור לבקתה שלי ושם ביל ימשיך לחקור אותי על חיי המין שלי.
לפני כמה חודשים מלאו לי שישים ושש. השיער שלי לבן ברובו, עם רמזים למה שהיה פעם: בלונד, חום, אפור. על פני, קמטים - של חוכמה, אְהְם. העיניים שלי כחולות, כמו תמיד, ודו‑מוקדיות. השיניים שלי, גם אם אינן נוצצות כבעבר, עדיין מאוד אמריקניות - קשוחות, ישרות, בנויות להחזיק מעמד. עם כל סממני הגיל, כשאני לבושה - במלוא בגדַי - אני נראית די טוב. ללא בגדי, זה כבר סיפור אחר. הגוף שלי לא בן עשרים וחמש או ארבעים וחמש. הוא אפילו לא בן חמישים וחמש. ובגלל שמעולם לא נגע בו מנתח פלסטי, כל מה שהיה פעם מוצק, רפוי עכשיו, כל מה שפעם היה זקוף, נפל. אני בת תמותה. הכול סביבי רומז על כך. אבל עכשיו, אני יושבת, לבושה לגמרי, ליד ביל ויש לי אפשרויות. אני יכולה לראות שגם הוא חושב כך. ועדיין, אני בהחלט לא מועמדת סבירה לתואר נימפומנית השנה. איך קרה שאני בכלל מתמודדת?
אולי בסופו של דבר יתברר שאני הגיבורה הטובה של חיי, או אולי הרעה. מי יודע? אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות היום: אני מתגרה בקלות. אני מציעה את האמת הזו כתשובה חלקית לשאלתו של ביל. אני מתגרה ממראה אחו ירוק, מצלילי פלג מים גועש, מאותיות על דף. לא בהכרח אותיות ארוטיות. לפעמים אני שוכבת על הפוּטון שלי וקוראת, למשל את הטיימס או אמריקן סכּוֹלר, ופתאום אני מרגישה את הדגדוג המוכר הזה בין הרגליים שלי. אבל בדרך כלל אני מתגרה מגברים, איברים של גברים. אני אוהבת ישבנים של גברים, אפילו את אלו שאינם מושלמים. אני מתגרה למראה הגב של ג`ון, הזרוע של ביל, הקול של סידני, הידיים של רוברט, הרגליים של גראהם. לגברים יש רגליים נהדרות. בלי שומן, רק שרירים ארוכים. בקיץ, כשהם הולכים ברחוב במכנסיים קצרים, אני נמסה. ואני מתה על זָיִינים. הם כל‑כך שונים זה מזה, ישרים ועקומים, ארוכים וקצרים, עבים או דקים, ותמיד מקסימים, בדום או בנוח. הם עושים לי דברים נפלאים ואני עושה להם דברים נפלאים. פרויד כתב שגברים חושקים בנשים, אבל נשים חושקות בחשק של הגברים אליהן. אולי זה נכון, אבל לדעתי נשים מפסידות הרבה מאוד אם הן מסתפקות רק בנחיריים מורחבים ונשימות כבדות.
אני שרלילה אמיתית. אני זיון קל. אני זיון קל בת שישים ושבע. לא תמיד הייתי כזו. הדפים הבאים יראו זאת.
הפסיכולוגים אומרים שכאשר מתרחש שינוי משמעותי בחיי האדם, קודמים לו חוויה או אירוע מסוים, ייחודי. במקרה שלי, זה נכון. בסתיו 1999, כשהייתי רק בת שישים ושש, ישבתי באולם קולנוע חשוך, שקית כדורי שוקולד פועמת בחיקי, ובהיתי במסך, עליו הגיבורה המסוגננת של אריק רוהְמר חייכה בקרירות אל גבר שישב מולה, מעבר לשולחן, והיה בבירור נחות ממנה. השלכתי כדור שוקולד לפי ומייד ויתרתי על הרעיון שהוא יספיק לי עד סוף הסרט. כשמדובר בכדורי שוקולד, הדחף שלי מיידי, המשמעת שלי לקויה מאוד. תבונתי רבת‑השנים עזרה לי להפסיק לנגוס בכדורים, כמו שעשיתי בגיל שלוש‑עשרה. היום, כדי שיספיקו לאורך זמן, אני מוצצת אותם עד שהם מתחילים להתמוסס בפי. בדיוק ברגע הנכון, אנגוס חזק (לעולם לא אעשה זאת לגבר; הם כל‑כך רגישים שם למטה) על המרכז הקשה אך משמֵח ואחייך חיוך פנימי כשאשמע את קול הפיצוח הקטן. כדורי שוקולד, כמו הרבה דברים אחרים, היו טעימים יותר כשהייתי צעירה. לכדורי השוקולד היום יש טעם של גיר ואני נשבעת לכם, הם גם קטנים יותר. אני יודעת שהם לא בריאים לי, וגם בגלל זה אני אוהבת אותם כל‑כך. הפכתי להיסטוריונית של דברים עגולים ולקיקיים.
שמתם לב שבזמן האחרון, זקנים, אנשים בעלי הכנסה קבועה, אנשים כמוני, התחילו להביא אוכל מהבית לקולנוע? זה דוחה. וזה רועש. הם מביאים פופקורן שהכינו בבית בשקיות נייר שמרעישות כאשר הזקנים מחטטים בתוכן. שקיות קולנוע מקצועיות, כמו זו שבתוכה מונחים כדורי השוקולד שלי, עשויות מחומרים רכים יותר. שקיות מקצועיות הן שקטות מאוד. לפעמים אני מסתובבת ונועצת מבט מרושע בזֶד העבריין, אבל ברוב המקרים, הפושע רק ממשיך לרשרש בשקית הנייר שלו, לפעמים אפילו מגביר את הרשרוש. בחשכת האולם, כשאני פונה אליהם ב"ששש" תקיף, הם נועצים בי מבטים עד שעיניהם מאדימות כמו עיני זאבים בתוכנית טבע, כמו עיניה של סבתא שלי כששכחתי לומר "תודה". האנשים האלו הם בני גילי ומעמדי. למה הם מתעקשים להביך אותי?
וחוץ מזה, הם מדברים, בכל רגע שמתחשק להם, לכל הרוחות. באיזה גיל - אני רוצה לדעת - מתחיל להיות מותר לאנשים להתעלם מכולם ולהתחשב רק בעצמם? בן כמה אתה צריך להיות כדי שיוּתר לך להיות כל‑כך גס רוח? בדיבורים האלו, לפעמים זו האשה שמסבירה את הסרט לבעלה החירש‑למחצה, שסירב להרכיב את מכשיר השמיעה שלו. "מה הוא אמר?" הגבר צועק ואשתו עונה לו, בקול כה רם שגם האנשים בבית יכולים לשמוע אותה: "הוא אמר שהוא יהרוג אותה!" ומה עם המאחרים? "אני לא רואה כלום," אחד מהם צועק, למרות שלא ברור למי, כי אף אחד לא עונה לו. ויש גם את אלו שלא שמו לב שהסרט התחיל והם ממשיכים בשיחה שהתחילו במגרש החנייה: "...אז אמרתי לה שהיא חייבת להתקשר לבת שלה. היא הרי גרה ברחוב הסמוך..." פעם, בטעות, הלכתי לקולנוע בצהריים ולא שמתי לב למודעה שאמרה שזו הקרנה מיוחדת לחירשים. זה היה הקהל הטוב ביותר שהיה לי העונג והזכות להיות חלק ממנו - הם צפו בסרט בשקט מוחלט. עכשיו, אני מחפשת הקרנות כאלו.
הסרט שראיתי כעת, סיפור סתיו, מייד תפס את תשומת ליבי, לכן לא הבחנתי כלל ברעשים שחוללו הזקנים בטופריהם בתחתית שקיות הפופקורן שלהם. אני אוהבת סרטים צרפתיים. אני אוהבת הכול בהם - את הנוף, את האנשים ואפילו את העלילות. הכול מעניין אותי: איפה גרים הצרפתים, איך נראות דירות המעמד הבינוני, איך נראה בית קפה, חדר מלון או הבגדים שהם לובשים. הכול מרתק אותי. אני סומכת על יוצרי סרטים צרפתיים שיראו לי חיים צרפתיים אמיתיים. אני לא סומכת על במאים אמריקנים שיראו לי תמונה אמיתית של החיים באמריקה. מה שאני רואה על המסך - עיירה, חווה או כלא - זה מה שהוליווד חושבת על איך שהמקומות האלו אמורים להיראות. משום כך, בסטייט פינת מיין אנחנו רואים עיירה מושלמת, אבל לא מציאותית. בסרטים האלו אני לומדת רק על הוליווד: מטריקס, החוש השישי, טראפיק? נראה לי שסרטים צרפתיים מראים את הדברים המיוחדים שבחיי היומיום ואילו סרטים אמריקניים מראים אנשים מיוחדים, שבתוך‑תוכם הם סתם בני אדם. לכן בצרפת, בסרט יפהפיית היום, רואים אשה פשוטה ויפהפייה (אחרי הכול, היא צרפתייה), חיה חיים פשוטים, אולם בזכות תחכומה המיוחד היא גם חיה חיים סודיים ומאוד סקסיים במקביל. באמריקה, יש לנו את ארין ברוקוביץ` - עם פה מלוכלך וחזיית פוש‑אפ - שרוצה מה שכולנו רוצים: ביטחון עם קצת צדק בצד. אני מעדיפה חיים סקסיים וסודיים. וגם יהיו לי. חכו ותראו.
הצרפתים בוגרים. הצרפתים מדליקים. הם ממעיטים בדברים, הם מרמזים, כמו עכשיו, בסיפור סתיו: חתונה, וכל האורחים, פרט לנועזת צעירה אחת באדום, לבושים בצבעים סתוויים. הם מעודנים. הם מהודרים. כל הנשים גבוהות ורזות. גם זה נורא צרפתי. והגברים? אף אחד מהם לא משתווה לנשים, למרות שהם נשואים להן. זה בהחלט מדליק: להציג את הגברים כפשוטים לגמרי ולהציג את הנשים כפקחיות, מסוגלות לראות מה קורה מתחת לפני השטח, את היציבוּת שם. אין אף גבר נאה, אני חושבת כשאני בוהה במסך, וכל הנשים נאות מאוד. אהבתי.
העלילה, רצף האירועים בסרט שעומד לשנות את חיי, נדושה למדי: שתי חברות טובות, נשים בשנות הארבעים המאוחרות לחייהן, האחת נשואה והשנייה לא. הנשואה שולחת בחשאי מודעה למדור ההיכרויות בעיתון בשמה של חברתה והתסבוכת מתחילה. בכרמים של עמק הרוֹן (מקום מדליק מאוד שמעולם לא ביקרתי בו), הסרט נגמר טוב, או אולי לא. הצרפתים תמיד משאירים מקום לאולי. דו‑משמעות גם היא סימן לבגרות שהצרפתים מפגינים יפה מאוד.
על אף שאני מבוגרת מהנשים בסרט ביותר מעשרים שנה, אני מזדהה עם הלא‑נשואה ביניהן, זו שעבורה הודפסה המודעה בעיתון, בחשאי. היא אשה עצמאית ועיקשת. היא גאה והיא בודדה. היא גרושה וצינית, ומסורה לעבודתה, ונשבעה שלא להתעסק עוד עם גברים. אבל אנחנו רואים את זוויות פיה משתפלות, את אצבעותיה עצבניות, את העור סביב ציפורניה מכורסם, את קווצת שערה המוזנח מעט. הציפורניים שלי עומדות לספוג תבוסה קשה בחודשים הקרובים. אני גם שומעת משהו מקולי בהתגוננות המתפרצת של דבריה, בהתעקשות שעבודתה מספיקה לה. כולנו בקהל - צעירים ומבוגרים, רועשים או שקטים - יודעים שהעדר הגברים בחייה, גם אם הוא נסבל, אינו רצוי. אנחנו יכולים לראות שהיא פשוט פוחדת לעשות משהו בנדון. אני מכירה את התחושה.
התגרשתי לפני שלושים שנה ופרט לכמה התנגשויות עם גברים, שהסתיימו בעצב, חייתי חיים מלאים ובמידה רבה גם מספקים. אהבתי מאוד ללמד. התמזל מזלי ומצאתי דבר שאני אוהבת לעשות. עבודת ההוראה חייבה אותי להקדיש לה את כל האנרגיה ומלוא תשומת הלב שלי. הייתי גם אם חד‑הורית לבן שדרש שאקדיש לו בדיוק את אותו הדבר. ורק למקרה שאתפתה חלילה, גם השמנתי. גברים לא הביטו בי בכלל. הייתי מוגנת. ואז הגיעה שנת 1993. פרשתי מהעבודה. הבן שלי גדל ועזב את הבית. וכבר לא הייתי שמנה. אבל להקות של גברים לא התדפקו על דלתי. אף אחד לא בא בכלל. הבמה שלי היתה חשופה. למעשה, בלי כיתה ללמד בה, לא היתה לי במה כלל. הוצאתי את עצמי לפנסיה בגיל שישים, אחרי שלושים ושלוש שנים בהן חגגתי מול קהל בהופעה חיה: מאה וחמישים ילדים כל יום ובן לוחמני בבית כל ערב. אז הייתי ממש בסדר, רק שלא היה לי במי לגעת ולא היה לי מי שייגע בי.
גריסון קיילור כתב פעם שמחסור במישוש הוא המחסור החושי הקשה ביותר. אני הייתי מנועת מישוש מאוד. למרות נוכחותם, לא מיששתי את תלמידי התיכון בו לימדתי, כמובן. ברור היה לי שמגע עם תלמידים אינו ראוי, גם לאור גילי המתקדם והשם הטוב שיצרתי לעצמי. אבל עם כל הילדים והילדות שבאו ויצאו מהכיתות שלי בכל יום, היו התנגשויות, היו התחככויות, והחיים שם היו כל‑כך תוססים, שלפעמים קצת גם ניתז עלי. הרגשתי שנוגעים בי גם כשזה לא באמת קרה. אבל אז לא ידעתי זאת. ברור היה לי שהפנסיה שלי לא תספיק לי כדי לחיות, אבל לא ידעתי שהבמה שהתרוקנה זה עתה היא הסיבה לכך שהתחלתי לעבוד כמורה במשרה חלקית בקולג` סמוך רק כמה חודשים אחרי שפרשתי מהוראה בתיכון. לא הבנתי אז שהמחסור שלי גרם לי להתנדב ללמד בכלא סן‑קוונטין, בצידו השני של המפרץ. לא היה לי ברור שהמחסור הזה בכלל היה קיים ונוכח בחיי עד אשר, בגיל שישים, התחלתי מסע של חמש שנים בנבכי התת‑מודע שלי, בעזרתו של פסיכואנליסט מוכשר. הוא היה דוקטור, אבל הוא לא הסכים לתת לי תרופות ולא הפריע לו שבכיתי, ייללתי, קיללתי אותו בקול רם והתחננתי שיאשפז אותי. עברתי ניתוח ללא הרדמה. היתה זו חוויה בה "לא היתה כל נחמה, פרט להערכה מפוקחת ומורכבת של המציאות", כפי שכתב אחד החכמים. זה היה הדבר הקשה והחשוב ביותר שעשיתי בחיי, אבל אל תקשיבו לי. הקשיבו לאמילי דיקינסון:
לא צריך להיות חדר כדי להיות רדוף שדים,
לא צריך להיות בית.
למוח פרוזדורים שעוקפים
כל מקום חומרי.
..................
הרבה יותר בטוח, לדהור במנזר סגור,
מול אבני החומה הרודפות,
מאשר להגיע למפגש עם עצמי, ללא אור ירח,
במקום של בדידות.
ל אחרונה ספגה הפסיכואנליזה ביקורת רבה, לעיתים קרובות דווקא מאנשים שיכולים היו להפיק ממנה תועלת. טיפול בדיבור בהדרכת אנליסט טוב - ויש לא מעט כאלו - לא יסולא בפז. נכון, הוא עולה כסף, אבל גם שכיבה על הגב, במיטה שלך, בחיים אפלוליים, עולה כסף. היה עלי ללמוד לקרוא את הספר העגום והמורכב שהוא אני. בעזרת המורה הטוב ביותר שהיה לי מעולם, למדתי להעריך את עצמי, להיות אנליטית ולעיתים ביקורתית כלפי עצמי, ולא להיבהל ממני. לימוד הדברים האלו שינה את העולם לגמרי והפך אותו למקום שם יש לי מרחב גדול לחיות את חיי במלואם.
בגיל שישים ושש, שנה אחרי תום האנליזה, הרגשתי טוב. הטיפול פינה מחיי ערימות של זבל. הוא התעקש ללמד אותי לחשוב. הוא הכריח אותי להפסיק לרבוץ במדמנה של רחמים עצמיים ונרקיסיסטיות. הוא הציע לי ספה עליה יכולתי לשכב, ובתום חמש שנים הייתי חזקה מספיק כדי לקום וללכת הלאה. וככל שניסיתי לחזור לחיים מלאי מחסור ודיכוי, לא יכולתי יותר להעמיד פנים שחיי היו מלאים. אחת האמיתות שהייתי חייבת לקבל במהלך שנות הספה שלי, הוא שעונג אינו דבר רע, שטבעי לאנשים לבקש לעצמם עונג, ושלמנוע עונג מעצמך אינו דבר בריא. כל זה עמד בניגוד לתורתה של אִמי. הדבר סתר את הגינונים שהיו מקובלים בעיירה הקטנה בה גדלתי, באוהיו, מקום בו הגישה השלטת היתה אנטי‑נהנתנית, וצמודה לגישה המנוניטית, המבוססת על עקרונות הכת הנוצרית האדוקה, שעל יסודותיה הוקמה הקהילה. לכן לא היה לי קל להבין ולקבל את העובדה שאני אוהבת גברים. גברים שונים ממני. הם חזקים יותר, לרובם קולות עמוקים משלי ורובם גם גבוהים ממני. רבים מהם אפילו סקסיים. אז עמדתי במעגל והתחלתי להביט סביבי ואז, אוי אלוהים אדירים, כישלון ודחייה חיכו לי מעבר לפינה.
ערב השנה החדשה של 1998 היה אפל וסוער. חברתי נטלי נהגה במכונית אל מסיבת רווקים בסן‑פרנסיסקו. הכול היה באשמתה. "תראי," היא אמרה, "אנחנו יכולות לצאת משם בכל רגע." היא הצליחה לשכנע אותי שכל דבר יהיה יותר טוב מלבלות עוד ראש שנה בבית, לבד. וכך היינו שתינו בדרכנו ל"נשר הזהוב", בר ומסעדה. הרוחות שאגו ומטחי גשם היכו בחלונות המכונית. הטבע רמז לנו לחזור הביתה.
כשהגענו לבר ומסעדה "נשר הזהב", גילינו שקרוב לשבע מאות אנשים התגברו על קשיי מזג האוויר. המקום היה מפוּצץ. אבל איפה כל האנשים בגילי? טווח הגילאים עמד על שלושים‑עד‑חמישים, ואיפה לעזאזל אני אמורה לשבת? או לעמוד? או ליפול? "בואי, בואי," אמרה נטלי, תמירה וצעירה, בשמלה פריזאית שחורה. נטלי קנתה את בגדיה בצרפת. אני קניתי את שלי בברקלי. נטלי היתה בת ארבעים ושלוש. אני הייתי בת שישים ושתיים. זה הולך להיות לילה ארוך.
הזמנתי יין לבן וקיבלתי כוס ענקית, קערה ממש. היא היתה מלאה יין לבן. שתיתי שתי קערות כאלו, וכבר העולם נראה טוב יותר. אז, עשיתי מה שאני עושה תמיד באירועים מרובי‑משתתפים כאלו. התחלתי לחפש גבר לנטלי. "שבי כאן," אמרתי לה. "תכף אשוב." ויצאתי לסיבובים בהם הצגתי את עצמי לגברים צעירים שנראו ראויים ללוות את נטלי במסעותיה בעולם ההטרוסקסואלי. פגשתי כך גברים רבים. ואז ראיתי גבר בגילי. שערו היה אפור כמו שלי. פניו היו מחורצים, כמו שלי. אבל הוא היה גבר, לכן נראה טוב יותר, כמובן. הוא נראה נהדר. והוא נראה מבוהל. הוא עמד שם, גבו אל הקיר ועדר של נשים - או, הנה הן, נשים בגילי - הלך וסגר עליו. הוא נראה מבועת. מי יציל אותו? לא אני. הפניתי את מבטי ממנו. המגדר שלי הביך אותי ועמוק בתוכי חשתי בושה על הרעב שעלה בי, כמו בנשים האלו. "בואי נלך," ביקשתי מנטלי. הלכנו.
הרבה זמן יחלוף בטרם אצליח לגרום לעצמי לנסות שוב, לצאת לטיולים עם מועדון חובבי הטבע, לצאת לפגישות מחזור, או להסכים לצאת לבליינד דייט. בכל האירועים האלו, מספר הנשים עלה בהרבה על מספר הגברים, לפחות שלוש לאחד. נמאס לי לשוחח עם נשים מעניינות, לראות נשים תוקפניות ממני מטפסות על הגברים הבודדים שטרחו להגיע. בסופו של דבר, ויתרתי על הכול. התנזרות עדיפה על השפלה.
וכך חזרתי למי שליווה את המיניות שלי כל השנים: אני. מצאתי נחמה בעובדה שלפחות ניסיתי. לא אשמתי שאני לבד. אפילו לא הייתי בודדה במיוחד. רק זה: מדי פעם, כשהלכתי ברחוב, קיפלתי כביסה, או תידלקתי את המכונית, המחשבה הזו צצה, ללא הזמנה, וקפצה לתוך ראשי בום‑טראח לפני שהספקתי לדחוק אותה: באמת יכול להיות שלעולם כבר לא אשכב עם גבר? היא גרמה לקיבה שלי להתכווץ, היא גרמה לראשי להסתחרר, והיא הפריעה לי לישון לפעמים, כמו ברקים בליל קיץ.
בחשכת אולם הקולנוע, החלטתי שיהיה סוף שמח לאשה הבודדה בסיפור סתיו. בדרכי ברגל הביתה, אוויר הערב הקריר עורר אותי. לפתע עלתה בי מחשבה: גם אני יכולה, כמו בסרט. גם אני יכולה לכתוב מודעה. מייד היה לי ברור איפה היא תתפרסם. כשהגעתי לפינת הרחוב שלי, כבר ידעתי מה יהיה כתוב בה. זה הלך ככה:
לפני שאהיה בת שישים ושבע, במרס הבא, הייתי רוצה הרבה סקס עם גבר שמוצא חן בעיני. אם תרצה לדבר קודם, טרוֹלוֹפּ עושה לי את זה.
זו היתה האמת לאמיתה.