“היסטוריה היא תחום שזורם בעורקיי. מאז ומתמיד העבר עניין, סיקרן וריתק אותי. לגלות עובדות חדשות, לגלות אישים נוספים אשר שינו את פניה ללא הכר, כל הדברים הללו תמיד הפעימו אותי. כל פיסת מידע ינקתי בצמא עצום. לדעת עוד ועוד...ככל שידעתי יותר כך כירסמה בי שאלה מתבקשת: כיצד אפשרי להתהלך על האדמה הזאת ולא לדעת מה קרה בעבר? איך הגענו למה שהגענו? הרי אדם ללא עבר אין באפשרותו לחוות הווה ובטח שלא להסתכל קדימה אל העתיד, במיוחד במדינתנו הקטנטונת שהוקמה בדם, יזע ודמעות. העבר הוא חלק חשוב בתצרף האנושי.
זו אחת הסיבות מדוע מאז ילדותי הייתה בי הערכה רבה כלפי המבוגרים ממני. בעוד חלק מן הצעירים ובני הנוער ראו בהם ענתיקה, אנשים שעבר זמנם ובאופן מביך ומסורבל מנסים להתאים עצמם לתקופה המודרנית, אני התבוננתי בהם בהבנה, בסלחנות ותמיד היה בי רצון להקשיב לשיחותיהם, יהיו השיחות אשר יהיו. שיחות עם מבוגרים מכפי גילי תמיד נראו לי מרתקות יותר, מלאות נסיון ורובדים רבים ועמוקים. שיחות מלאות בנוסטלגיה וחוכמת חיים. חשתי שבאופן מוזר החיבור הוא כנה ואמיתי יותר ולכן לא פלא שחלק בלתי מבוטל מהחברות שרכשתי במהלך השנים גילן היה כפול מגילי.
ביכולתי לשבת מול האינטרנט לנבור ולצוד אחר אוצרות היסטוריים שכאלה , שכיות חמדה נפלאות, ולהתבונן בהן שעות על גבי שעות. תמונות עבר בלויות ומצהיבות שיראו כדבר מובן מאליו בעיניי אחרים, כפיסת עבר שהייתה וכבר איננה רלוונטית, עבורי יהיו עולם נפלא שרק ממתין לחשיפה ראויה. עיניי ישוטטו עליה ויבלעו כל פרט ופרט בתמונה ומוחי ישלים את החסר בעזרת דמיוני. איך צולמה התמונה? איך האדם בתמונה ניהל חייו? לשם מה צולמה התמונה? כך יכולה אני לשבת זמן מה ולברוא עולם חלופי, עולם שהמתים חיים בו, כאילו לא הובס גופם בדו קרב חורץ גורלות על שבריריות החיים.
זו הסיבה מדוע אני גם מאוד אוהבת סרטים ישנים. סרטים בשחור-לבן חביבים עלי במיוחד מכיוון שנודפת מהם אווירה ישנה, נוסטלגית, אחרת. הכמיהה הזאת להכיר עולם שונה, עולם שקרס ורק התמונות, המוסיקה והסרטים ולעיתים האנשים שחיו שם מעידים על קיומו, על חיותו שלא תסולא מפז. זה כמו לחשוף באמצעות ידיים רועדות ומרעידות מציאה ארכיאולגית רבת חשיבות שהארכיאולוג ציפה לה מזה זמן רב והינה היא צצה לנגד עיניו.
פנינה ספרותית זו היתה עבורי מציאה אריכאלוגית רבת רושם וייחוד. בולטת מיצירות רבות שקראתי בשנים האחרונות. מהרגע שעיניי נתקלו בשורות הראשונות של הספר נכבשתי בקסמו, קסם שכולו טמון בזיכרונות, זיכרונות מן העבר, זיכרונות תקופה שלא תשוב יותר אך בו בעת ישנה נחמה בדמות התרפקות בצוותא עם המחבר, מעין נחמה פורתא, על לכתה בעדינות משובבת נפש.
לא רשום במפורש אם הזיכרונות המוצגים כאן הם אכן של המחבר אך מהר מאוד ניתן להניח כך שכן התאריכים חופפים והזמן מתאים לתקופת ילדותו של אביגדור דגן [ במקור ויקטור פישל]
בספר זה המחבר מגולל את קורות חייו מגיל צעיר אודות בני משפחתו וחייו בשנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר היה ילד צעיר בן 11. זכרונותיו מגוונים ונעימים מאוד. זכרונות שפשוט היה עבורי תענוג לצלול אליהם. נעם לי מאוד לקרוא כיצד המחבר ואביו מבלים את זמנם יחדיו בהעפת עפיפונים, בהמצאת משחקי דמיון כמו הליכה בג'ונגל שורץ אוכלי אדם, בהפיכת גיגית לאונייה רבת משקל השטה בזרמים המתעתעים. כיצד האב היה מחקה בכישרון רב את כל שכניהם הולכי הרגל שפסעו לצד חלון ביתם, חיקוי אשר היה מעורר בנער ובאימו צחוק רם.
ניכר בכל פיסת מידע שהמחבר משתף אותנו בה שהאב הוא חלק אינטגרלי ובלתי הפיך. הוא שותף מלא לגידול בנו וזה מקסים! ניתן לראות שהקשר ביניהם הוא קשר מיוחד וחזק ואפילו הבן עצמו מציין זאת כאשר הוא מספר שהיו לו אומנם חברים אבל הוא אהב לשחק יותר מכול עם אביו. למשחקיהם ציפה בקוצר רוח. משחקים המשולבים עם למידה.
גם הקשר עם שאר בני המשפחה הנו הדוק. לדוגמא, הקשר בין הוריי הילד הוא קשר חזק לא פחות. אהבה אמיתית שנשארת יציבה גם לאחר שנים רבות, כאשר המחבר הופך לגבר מבוגר. האנקדוטה הפותחת את הסיפור מתארת כיצד הזוג ובנם מצויים בחדר, האם סורגת והאב מתעסק עם עיסוקיו השונים , ולפתע השעון שעל הקיר מצלצל ומתחיל לנגן מינואט* עתיק ושתי דמויות קטנות רוקדות לצליליו. האב והאם מיד מפסיקים ממלאכתם, ניגשים זו לזה, האב קד קידה רבת חן והם מתחילים לרקוד לצלילי מינואט זה והילד כבר יודע שיש להשאירם לבד וכך הוא עושה. לבסוף, האב נושק לאם והם שבים לעיסוק אותו הפסיקו כתוצאה מהמנגינה. ריקוד זה היה מתבצע בכל פעם שניצבו השניים באותו החדר.
מלבד הוריו המחבר מתמקד בדמויות אחרות כמו דודיו של הנער. לנער זה יש עשרה דודים אך רק עם שניים, לדידו, היה קשר יום יומי יחסית ומעמיק. דוד לדוויג, הדוד האהוב עליו ביותר אשר היה דג דגים בכישרון רב ומעורר קנאתם של רעיו לדייג. את השעות הללו אשר בילה המחבר עם דודו הוא מתאר בכאב ובהתרגשות כאחד. כיצד היה הדוד מביט אל האופק ומביע את משאלת ליבו והאחיין לא עמדה נפשו בכך והיה בו הכרח לחבק את הדוד בכדי לנחמו. לנחמו על עצבותו.
לדוד לדוויג הייתה אישה וילד אך הילד לא היה יוצא חלציו. הוא דמה לעמיתו ובכך רומז המחבר שלמעשה אשתו של לדוויג בגדה בו והרחמים נבעו, בין היתר, גם מעובדה זו.
דודו האחר שהמחבר היה עימו בקשר היה דוד ברונו אך אותו, בניגוד לדוד לדוויג, המחבר לא חיבב שכן לא חייך אף פעם וכל מעייניו הסתכמו בעסקים, בבורסה וכספים. לצד תיאורו את הדוד ברונו המחבר מציג לנו את אישתו, הדודה אירנה, ברייה קטנה ומסכנה חשוכת ילדים ושצערה כה רב כתוצאה ממחסור זה.
לצד העליצות, האופטימיות, הזכרונות הנעימים, התעוררות רגשות האהבה הראשונה לנערה נאווה וחמודה והשלכותיה הנוראיות מנקודת מבט ילדית, למרות כל אלה, הסופר לא שוכח להנחית את הקורא אל קרקע המציאות ולשבץ בין זכרונותיו גם אמירות וזכרונות רציניים יותר שמאפיינים את עולם המבוגרים אשר מובאים כולם דרך עינו של נער בן 11, אשר אינו מבין את כל הדברים לעומקם ומתבונן בהם כעת בעין בוגרת, ממרחק ופער של שנים רבות מרגע התרחשותם. דוגמא מובהקת לאירוע כזה הוא הרגע בו המחבר מאזין לדברי האב אודות תושבי העיירה שבוגדים אלה באלה. זו מסכת ארוכה של שמות אשר עיקרה אחד: חוסר נאמנות לרעייה או בעל.
דוגמא אחרת היא כאשר המחבר נמצא במקום בו הוא חבוי באזור שקרוב לשני נהרות המתמזגים אלה עם אלה והוא נוכח לאירוע שגורם לו להבין את דברי אביו בהקשר לנהרות ולהתמזגותם. הוא עד לזוג צעירים ולביטוי הפיזי של אהבתם הצעירה ( בניגוד לספרים בימינו שהתיאורים הללו הינם גסים וולגרים, כאן התיאור הוא מרומז, מנימליסטי, ציורי ויפה) זוג שאהבתם אינה מתאפשרת לאור סירוב משפחותיהם והם נלחמים עליה בכל כוחם.
״ אתה יודע, על הכול אפשר לשאת ולתת. אפשר לשאת ולתת על שכר, על מחיר, אם צריך לצבוע משהו כחול או לבן, אולי אפילו על גבולות. רק על ענייני אהבה אין משא ומתן. בשביל אהבה, אם יש צורך, צריך לצאת לקרב.״ ציטוט מפי אביו של המחבר.
דוגמא נוספת, מחוררת קרביים לא פחות, היא כאשר האב ובנו מתבוננים כהרגלם בערב רב של תושבי השכונה אשר הולכים לדרכם. האב מפסיק מליצנותו, ובעודו נתון במחשבותיו הוא מתייחס אליו בגובה העיניים, כאחד המבוגרים ומשתף אותו במיני מונולוג הבא:
״ אתה זוכר איך היינו יחד בג׳ונגל והיינו צריכים להתחבא מפני אוכלי אדם?
אז אתה צריך לדעת שאלה שם למטה הם אוכלי אדם, ולא סתם אוכלי אדם, אלא הגרועים שבהם. כי הם אוכלים זה את זה. אין דבר שינעם להם יותר מאשר להטביע איש את רעהו בכוס מים. ברגע שיש לאחד כפתור אחד יותר על מעילו משיש לאחרים, ישישו כל השאר למעוך אותו למוות מקנאה. אתה רואה באיזה מתק שפתיים הם מחייכים זה אל זה? והחיוכים האלה מתוקים מכל מרציפן של האדון קרונס. אתה יודע באמת מה קורה שם? הם מסתייפים במבטים. כולם בחוג הזה עוברים על פני אנשים שהם בעצם היו רוצים לראותם מדוקרים כפרפרים הללו שהיינו אוספים בקופסאות. רק כאן זה נראה יותר כמו פרפרים הנלחמים זה בזה במשושיהם. פרפר כרוב רגיל לא יקבל את העובדה שאין הוא יפה כמו פרפר הטווס, או זנב הסנונית. אילו רק היה להם עוקץ כמו לצרעה. אז הם היו יכולים להראות לאחרים. אבל גם בלי כל העוקץ, כל אחד מאלה שם למטה מעילו נוטף מים, כי האחרים לא יניחו עליו חוט יבש. אני נע בתוך זה כבר שנים רבות. אבל אני סבור, שגם אם אהיה בן מאה ועשרים, עדיין יסתחרר ראשי ולא אבין מדוע, למען השם, אנשים כל כך שונאים זה את זה״
אמירה זו כמו הכתה בי במקום רגיש, מתחת לחגורה. אמירה כה אמיתית וכה נכונה וכואבת. אמירה שמשובצת כביכול בספר זכרונות תמים אך התמימות היא למראית עין בלבד. מפעם לפעם שזורות בו אמיתות חיים קשות, מציאותיות להפליא, שמסמרות את עורי ומותירות אותי כמעט משתנקת. הלומת כאב ופתיעה מהשילוב הנכון, מהמינון המדויק של תקווה, הומור ורצינות, רצינות ועצב שנצמדים אל גופי בדממה והדממה הזאת מעוררת בי עצבות רבה מכיוון שאין לי מה לומר. אין לי כיצד למחות כנגדה. זו גזרת הגורל. החיים הם אינם צבועים שחור ולבן, הם גם אפור וגם צבעי קשת בענן, הכול יחדיו, מאוכסנים באותה קופסת עץ מתפרקת, מתפוררת.
״ שעון היה בביתנו. שמדי שעה בדיוק היה מנגן מינואט עתיק. שתי צלמיות חרסינה- אדון בעל צמה לבנה ופוזמקאות לבנים וגבירה בשמלת קרינולינה ורודה- רוקדות היו לצליליו. בכל שעה שהיו שניהם נמצאים באותו חדר שבו ניצב השעון על גבי הפסנתר, היה אבא מפסיק כל אשר עשה באותו רגע והולך ומנשק את אמא. לפעמים קד לה קידה הדורה ואמא הייתה מניחה לתפירה שלה ואז גם הם היו רוקדים לצליל הכסף של המינואט״
ספר שאווירה אגדתית שורה בו אך גם כאב גדול, ויישור מבט אל המציאות. כאילו הספר הזה, באמצעות זכרונות המחבר, מנסה להעביר לקוראיו מסר שחשיבותו אינה מוטלת בספק: החיים יכולים להיות נעימים ויפים ולעיתים אגדתיים אך לא לעיתים קרובות ולא לאורך זמן. הם עלולים באותה עוצמה גם להזעיף פנים ולאמלל את האדם עד יום מותו. היום שיכלה מן העולם ובשרו יהיה ״מעדן מלכים״ לתולעים.
״ היה זה ודאי באותו קיץ, או קיץ אחד אחר כך, כשהתחיל להיות ברור לי, מדוע אבא מאשים את ההתמזגות, שעליה שוכנת עירנו, בכל כך הרבה עניינים.
משני הנהרות שהתמזגו כאן זה עם זה, הצר יותר היה גם העליז יותר. לפחות בעיני היה כזה. המים שלו היו נקיים יותר. זרמו מהר יותר. כאילו הוא רוקד ומנתר. היה זה כעין נהר-נערה, שתמיד הזכיר לי את להקות הנערות מן הפנימייה, מהלכות שתיים-שתיים על טיילת הנהר, מצייצות כאנקורים בעצי גנו של החייט הרולד. רצות אנה ואנה כסיסים ביעף שלפני גשם, תמיד לוחשות משהו זו לזו ותמיד פורצות בצחוק שובב; כל אימת שהרוח איימה שתרים את חצאיותיהן הקצרות.״
שני ציטוטים, כך לסיום, על אהבתו העצומה והנכזבת של המחבר לנערה בת כיתתו:
״ אהבתי הראשונה- וכל זה נגע לה- היה לה שער זהוב, עינים כחולות וגומות חן. ואף כי אפשר היה לראות אל הגשרים על שיניה כשחייכה, כיוון שרופא השיניים, דוקטור קראוס, ניסה ליישר את שיניה העקלניות במקצת, נדמה היה לי שאין בעולם חיוך מתוק מזה של הלנה פאלבה. אביה, המהנדס פאלבה, היה ממונה על תחנת הכוח והם גרו סמוך אליה. מעל שערי הסכר. חולף הייתי על פניי ביתם כבחלום. מביט בשקיקה לעבר החלון שבו ראיתיה פעם אחת מלטפת חתול, ולא היה דבר שבו חשקתי יותר מלראותה שוב ניבטת מחלון זה בדיוק ברגע עברי. ומחייכת אלי בחיוך שהיה בעיני המתוק שבעולם.״
״ חשבתי על כך בעוצמה כזאת ובריכוז כזה, עד שבטוח הייתי שרצוני ימשוך אותה אל החלון. כמו מגנט המושך מחט אבודה. נוטל הייתי על עצמי טקסים מסויימים, שצריך היה לעמוד בהם, כדי שיתגשם רצוני.
כך, למשל, דילגתי על רגל אחת כל הדרך מהפארק הביתה. או נמנעתי מלדרוך על האריחים הכהים שבמרצפת. לבסוף, אפילו התפללתי.״
״ אהבתי הראשונה הייתה אהבה אומללה. האומללה בכל אהבותי שלא נתמזלו. בבית הספר סתם ניבטתי מעלי, מביט דרך החלון ולא שם לב למתרחש בכיתה. בבית התלוננה אמא שאיבדתי את התאבון כליל, ואפילו איני משחק עוד עם ריגו. לא היה כמעט דבר שישמחני או שהיה לי בו עניין באותה תקופה. רציתי רק להיות לבד.״
* מינואט: מינואט הוא סגנון ריקוד עתיק מהמאה ה-16. הינה דוגמית למינואט:
https://www.youtube.com/watch?v=yF3STCKMUqs”
