מבוא
א
במאמר "המקרא כנושא לשירה", שאותו קבע המשורר והמבקר המובהק של ספרות התחייה, יעקב פיכמן, במבוא לספר הפואמות שלו דמויות קדומים, כותב המחבר: "לנו, שָבֵי ציון, שזכינו לדרוך על האדמה שמתוכה צמח התנ"ך וכאן הכרנו את שניהם - יש צורך והכרח לשוב ולחיות עליו באמצעות הבעה שירית חדשה". דברים אלה אפשר לראותם כהנמקה לשירים הרבים שפיכמן עצמו הקדיש לנושאים מקראיים וכהמרצה של משוררים אחרים. משורר אחר בן אותו הדור, יעקב שטיינברג, מתאר במאמרו "בעבותות התנ"ך" את נאמנותו של העם לספר התנ"ך כ"אות האמת של האוהב הגדול" ומגדיר את הספרות העברית כ"גלגול בן גלגולים מן התנ"ך".
נראה שההתרפקות על התנ"ך (להלן: המקרא), שאפיינה את הספרות העברית החדשה מאז ראשיתה בתקופת ההשכלה, שהתחזקה אצל סופריה ובוניה של תנועת התחייה ושהעמיקה בתקופת ההתיישבות החלוצית בארץ ובערב הקמת המדינה עד שהפכה להתקשרות נפשית אינטימית של חברה שלמה, כבר אינה תופעה מובנת מאליה בחברה הישראלית של תחילת האלף השלישי. הפיחות שחל במעמדו של המקרא בארץ ניכר לא רק אצל ישראלים שזה מקרוב עלו לארץ ולא קיבלו חינוך עברי, אלא גם אצל בני הנוער המתחנכים בעברית בארץ והלומדים מקרא משחר ילדותם. דמות גיבורו של יזהר, אותו לוחם צעיר שספר התנ"ך מצוי תחת ידו בעודו ממתין לקרב בשדה, והוא קורא מתוכו בלהיטות באוזני חבריו את הפסוקים המספרים על מלחמות דוד בעיר צקלג, שהיא המקום בו הם נמצאים - נראית במציאות הישראלית העכשווית כדמות בלתי אפשרית, תלושה מהעולם הזה, קוריוזית ואף גרוטסקית. ספר התנ"ך אולי ניתן עדיין לעתים כמתנת פרדה לתלמידים המסיימים את לימודיהם, אך מרגע זה ואילך הוא נשאר מוטל שומם בפינה ומעלה אבק.
ובכל זאת עדיין נותרו למקרא גם פינות בלתי מאובקות שבהן הוא ממשיך לחיות חיים משמעותיים, אם כי אין אלה חיים פשוטים כל עיקר. פסוקי מקרא מככבים בזמר ובמחול הישראלי, ולשון המקרא ותכניו, שהִפרו את הספרות העברית החדשה, החילונית ביסודה, מראשיתה בתקופת ההשכלה, בתקופת חיבת ציון ובתקופת התחייה, ממשיכים להפרות את הספרות העברית בתקופת המדינה, ובאמצעותה אף הם עצמם זוכים להארה חדשה. כמו בראשיתה, הספרות העברית החדשה נדרשת למקרא בכל הסוגים הספרותיים - בדרמה, בשירה, בסיפור ובמסה - על אף שיחסה אל תכניו אינו חד משמעי.
הבנה מעמיקה של מהות זיקתה של הספרות העברית החדשה אל המקרא, הבנת גורמיה ומגמותיה והבנת ביטוייה השונים והמשתנים, דורשות בראש וראשונה כינוס של החומר הספרותי הרב שהצטבר בז'אנרים הספרותיים השונים, ולאחר מכן - עיונים ומחקרים שיבחנו את החומר הזה מצדדיו השונים. ביצוע השלב הראשון עשוי לגרום למגע מחודש עם יצירות שרבות מהן השתכחו ושקעו בתהום הנשייה. ביצוע השלב השני עשוי לתווך בין החומר הספרותי לבין הקורא, להנהיר את התופעות, להעמיק את הבנתן ולהפוך את הקורא לשותף פעיל באותו דיאלוג שמקיימת הספרות עם המקרא. מדובר במשימה כבדה שעשויה לתרום רבות לקירוב הקוראים אל הספרות ואל המקרא כאחד, אך עד שתושלם - ולהשלמתה נדרשים חוקרים רבים - ניתן להתחיל בביצועה בדרך חלקית ומוגבלת, ולקוות שאף זאת תצמיח פירות.
השלב הראשון, שהוא הכינוס של יצירות ספרות הנדרשות למקרא, למעשה החל להתממש בראשית חייה של המדינה, וזאת בעקבות התחושה שמעמדו של המקרא בקרב החברה, ובמיוחד בקרב הנוער, הולך ומתערער, ושהתערערות זו גם מחבלת בעצם הקשר של העם אל ארץ המקרא. בתוך העשור תשי"ד-תשכ"ד הופיעו שלוש אנתולוגיות הקושרות את הספרות בתנ"ך. הראשונה, אנתולוגיה מקראית - התנ"ך בראי הספרות העברית החדשה בעריכת גדליה אלקושי, ראתה אור בהוצאת דביר בתשי"ד. אנתולוגיה זו כוללת ייצוגים חלקיים מכל הז'אנרים הספרותיים - שירים, סיפורים, מחזות ומסות - והיא מסודרת לפי הכרונולוגיה ההיסטורית המקראית, כשהחלק האחרון חורג מהסדר הזה מאחר שלא ניתן לשבצו בתקופה היסטורית מוגדרת. באותה שנה יצאו בהוצאת מסדה שניים מתוך שלושת הכרכים של האנתולוגיה השנייה, אנתולוגיה תנ"כית - מבחר היצירה העברית בשיר, בסיפור ובאגדה בעריכת ב. י. מיכלי, ובתשכ"ג יצא הכרך השלישי. כאן לא כלולים מסות וקטעי מחזות, אך לעומת זאת מובא גם חומר מדרשי ואגדי קדום. גם כאן העריכה מותאמת לסדר המקראי, אך היא מציינת את ההתפתחות במונחים לא היסטוריים אלא מקראיים. שנה לאחר מכן, בתשכ"ד, יצאה בהוצאת מחברות לספרות אנתולוגיה שלישית, שנערכה בידי ישראל זמורה. שמה של אנתולוגיה זו - נשים בתנ"ך והשתקפותן באגדה, בשיר, בסיפור, במסה ובמחקר [בלוויית קונקורדנציה בשני חלקים] - מעיד עליה שהיא עוסקת בהשתקפות נושא מקראי מסוים בספרות, וכמו האנתולוגיה הקודמת - לאו דווקא בספרות החדשה. כאן העריכה אינה לפי הסדר המקראי אלא לפי ז'אנרים ספרותיים שונים ובתוך כל אחד מהם - לפי סדר הא"ב של שמות הגיבורות המקראיות.
שלוש האנתולוגיות מציגות אפוא תמונה המשקפת את מקום המקרא בספרות העברית החדשה שקדמה להקמת המדינה, ושתיים מהן אף מרחיקות עד הספרות העברית הקדומה. שלושתן אינן ממוקדות דווקא בשירה, אך מאחר שהן בכל זאת כוללות שירים רבים שנכתבו עד זמן צאתן (על אף שרק בראשונה מצוינים מקורות השירים) הן מאפשרות לי להתמקד במיוחד באותה שירה עברית הנוגעת במקרא, שנכתבה בתקופת המדינה ושלא קובצה עד כה באנתולוגיה מקיפה. נראה שההתמקדות בשירה זו מתבקשת במיוחד לא רק משום שבתקופת המדינה התרבו ספרי השירה כפטריות אחר הגשם, אלא גם משום שברבים מהשירים מתגלים מגעים חדשים ובלתי מוכרים עם המקרא.
הספר המוצג בזה לפני הקורא בשני כרכים נרתם למשימה הרחבה של האיסוף האנתולוגי וההתבוננות העיונית מזווית המוגבלת לז'אנר ספרותי אחד תוך הבלטת התקופה שחלפה מאז יצאו האנתולוגיות שהוזכרו. הכרך הראשון, האנתולוגי, אוסף אל תחת קורת גג משותפת שירים עבריים רבים שנכתבו לאורך כמאה השנים האחרונות, מיעוטם בתקופת התחייה (ולא רק בארץ) ומרביתם בתקופת היישוב של ערב הקמת המדינה ובמשך למעלה מחמישים שנותיה של המדינה. שירים אלה מדברים בעד עצמם, אך הם גם הבסיס לכרך השני, העיוני, המוקדש לדיון אנליטי בתפקיד שממלא המקרא בשירה העברית החדשה.


ב
בראשיתה של הספרות העברית החדשה, בתקופת ההשכלה, הקשר אל המקרא התבטא לאו דווקא בשיר הקצר אלא בעיקר ביצירות ספרותיות ארוכות - בדרמות, בפואמות וברומנים. עם זאת, יש לזכור שדווקא בתחום השירה הזיקה המקראית היא עתיקת יומין. למעשה, היא מתגלה בלבושים לשוניים ותוכניים בכל תקופה בתר מקראית שבה נכתבה שירה בעברית: בפיוט הקדום, בשירת ימי הביניים, בשירת איטליה, בשירת ההשכלה, בשירת חיבת ציון, בשירת התחייה והמדינה ובשירה המודרנית. נושאים מן המקרא מופיעים בשירה החדשה במִגוון של צורות ספרותיות, החל מהשירים הפואמטיים הארוכים, שהשירה העברית החדשה מאז תקופת ההשכלה ואילך משופעת בהם, והמשך בשירים קצרים - שירים בלדיסטיים, ליריים, סונטיים ואחרים - ההולכים ומתרבים בשירה העברית מתקופת התחייה ואילך. כפי שניתן ללמוד אפילו מהאנתולוגיה המוצגת בכרך הראשון, נראה שההתרחקות של החברה הישראלית המודרנית מהמקרא אינה תופסת לגבי השירה, על אף שמתוך העיון מקרוב בשירים השונים, שיוצע בכרך השני, יתברר שלהידרשות השירה למקרא פנים רבות, ולא כולן מאירות.
ממִגוַן השירים המופיעים באנתולוגיה שלפנינו מתברר שהידרשותה של השירה למקרא באמצעות דמות, מוטיב, אירוע, רעיון, צירוף לשוני וכדומה, המופיעים במקרא, מתבטאת בצורות רבות שמונחות על ידי שתי גישות עיקריות.
הגישה האחת נראית כעוסקת במקרא באופן ישיר ומתוך צמידות אליו. מאחר שמטרתה, הגלויה לפחות, היא להאיר את העניין המקראי, להמציא לו "מדרש", ולא לחשוף את דמות המשורר או את עמדתו - היא צמודה לפרטי דברים המופיעים במקרא. המשורר הפועל מתוך גישה זו מעמיד בקדמת השיר את העניין המקראי ולא את עצמו, אך לא כדי להתחרות במקרא אלא כדי להציגו באור חדש. במסגרת גישה זו לעתים המשורר מדבר על הדמות המקראית בגוף שלישי, לעתים הוא משלב את דיבורו בדיבורה של הדמות המקראית, "מסלק" את עצמו מהשיר כדובר בגוף שלישי ותחת זאת הוא ממחיז את הדמות המקראית באמצעות השלטת דיבורה הישיר על השיר כולו. מובן שבכל דרכי התיאור האלה המשורר מציג את העניין המקראי מאותה זווית ראייה שרק הוא מסוגל להעלותה כאדם לעצמו וכבן לדורו. שירים מסוג זה רבים ביותר באנתולוגיה המוצעת והם ממלאים את כל מדוריה. לצורך הדגמה בלבד נציין מבין השירים על שאול ודוד שירים שבהם המשורר מדבר על הדמות המקראית בגוף שלישי או משלב את דיבורו בדיבורה, כגון אנשי חיִל חבל לטשרניחובסקי, הנה תמו יום קרב וערבו לאלתרמן, דוד הצעיר לעמיחי, שאול, ודוד לפניו מנגן לפגיס ותיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ"ך לזך, וכן שירים שבהם המשורר משליט על השיר את דיבורו המומחז של הגיבור המקראי, כגון תפלת ערב לדוד לפיכמן, ושאול לשמאס.
הגישה השנייה נאחזת בטקסט המקראי כבאילן להיתלות בו, ולעתים קרובות בדרך חופשית מאוד. המשורר הפועל לפי גישה זו נתפס לדמות מקראית מסוימת או למומנט מקראי מסוים או אפילו למושג מופשט או לצירוף לשוני מקראי, כשמטרתו היא לבטא בגלוי ובמפורש את עמדתו שלו, המרוחקת, כלפי העניין המקראי עצמו או להשתמש בעניין המקראי לצורך עניין אחר, הקשור בהווה החברתי או הפרסונלי שבו הוא נתון. בשירים מקטגוריה זו הדובר אינו יכול להיות דמות מקראית מומחזת אלא הוא המשורר עצמו, גם אם הוא מדבר באופן סמוי ולא בגוף ראשון. לעתים קרובות המשורר פונה בשם עצמו אל הגיבור המקראי בדיבור בגוף שני, לעתים הוא מדבר בגוף ראשון על עצמו או על מצב החברה בהווה שבו הוא כותב, לעתים הוא מגלה במקרא פנים חדשות הפוכות, כעין איפכא מסתברא, אך בעיקרון אין הוא ממוקד במקרא. כוונתו הגלויה והמפורשת אינה לפרש את המקרא לשמו, להמציא לו "מדרש" כזה או אחר, אלא להיעזר בו כדי לבטא דבר הנוגע בו עצמו או בזמנו שלו. דוגמאות לגישה זו נמצאות גם כן בכל אחד מהמדורים שבאנתולוגיה, וכדי להישאר בתחום הדוגמאות הנוגעות בשאול ודוד נציין למשל את השירים פסוקו של דוד לבת מרים, שאול לגלבע, המלך שאול ואני לעמיחי, לְדוִד לשָלֵו ודוד שנער אדמוני היה לרבקה מרים.
ההבחנה בין שירים שהם צמודי מקרא ובין שירים שהם צמודי משורר יכלה להביאני להחלטה לכלול בכרך האנתולוגי רק שירים מהסוג הראשון, באשר אלה תורמים ישירות להארת המקרא, ולעומת זאת - לא לכלול בו שירים שאינם ממוקדים במקרא, וזאת הן משום ש"הקשר המקראי" בשירים אלה לעתים מטושטש או בלתי משמעותי די הצורך והן משום שבשירה העברית בכללותה - ולוּ רק בשל המורשת המקראית המוטבעת בעצם לשונה העברית - כמעט לית אתר פנוי מ"הקשר המקראי". ברם, "פתרון" זה הוא פתרון בלתי מוצלח לסוגיה מורכבת, וזאת לפחות משלושה טעמים.
הטעם הראשון הוא, שעצם ההפרדה בין שני הסוגים היא סכמאטית. בפועל, נמצא שבמרבית השירים הנראים כשייכים לסוג השירים הראשון משוקעים סימני הזמן המאוחר שבו נכתבו, ומשום כך ניתן לומר שהם שייכים במידת מה גם לסוג השני, ובמרבית השירים השייכים לסוג השני - עצם הפנייה אל המקרא משקיעה את החוויה המאוחרת בעולם המקראי ולכן ניתן לומר שהם שייכים במשהו גם לסוג הראשון. ולמותר להוסיף, שבמקרים רבים עצם השיוך של השיר לסוג הראשון או השני תלוי באינטרפרטציה של השיר ובקביעת המרכיב הדומיננטי מבין השניים.
הטעם השני הוא, שהבחירה בשירים "צמודי מקרא" בלבד היתה מתמקדת במדרש המודרני שמעניקה השירה למקרא אך היא היתה מצמצמת את הבנת התופעה הרחבה המסתמנת בקשר שבין השירה למקרא, ובכך היתה פוגעת בהבנת צד תרבותי מהותי בשירה העברית, המעיד לא רק עליה אלא על אופיה של הספרות העברית בכלל. שכן, הקשר שמקיימת השירה העברית עם המקרא מתבטא באורח דו כיווני: מצד אחד הוא מתבטא ביצירת מדרשים מודרניים סקוּלריזציוניים למקרא, שנובעים בדרך כלל מקריאת המקרא מזווית ראייה חילונית מודרנית ומתוך מטרה להעניק לו משמעות שתהיה תקפה גם בעיני הקורא המודרני. מצד אחר, הוא משקף גם את הזדקקות השירה למקרא שלא לצורך פירושו אלא לצורך תיאורן החשוף של חוויות אישיות ודוריות של המשורר שהן רחוקות מן המקרא. הזדקקות זו יוצרת במקרים רבים סֶקְרָליזציה של אותן חוויות חוץ מקראיות. למעשה, שתי הדרכים שבהן חוזרת השירה העברית החדשה אל המקרא, כשהיא מְזינה את הבנת המקרא וכשהיא מוּזנת מהמקרא, מעידות על כך שאי אפשר לומר על השירה הזאת בפשטנות שהיא שירה סקולרית, אלא יש לראות שהיא משקפת את התהליך של הסקוּלָריזציה והסקְרָליזציה על המתח שבין שתי אלה, שהוא תהליך המאפיין את הספרות העברית החדשה ואת התרבות העברית החדשה גם יחד.
הטעם השלישי הוא, ששירים עבריים מודרניים רבים נזקקים למקרא לצרכים חוץ מקראיים באופן משוחרר, פחות מאולץ ופחות מסוגנן ובלא להזדקק ללשון גבוהה, ושתופעה זו מעידה ביתר תוקף על כך שהקשר שמקיים המשורר העברי המודרני עם המקרא הוא קשר חי ואינטימי, שהמקרא ארוג בטבעיות בעולמו האסוציאטיבי ושהוא משפיע על ראיית החיים הכללית שלו ועל ראיית עצמו.
משלושת הטעמים לא ראיתי אפוא מנוס מהצורך לכלול בכרך האנתולוגי שירים משני הסוגים כאחד. ברצוני לקוות שהשירים המובאים ידגימו בהצלחה את שני צדי המטבע, ושבחירתי בהם, שנעשתה כמובן לפי טעמי האישי, תוכיח שהם שירים טובים ומעניינים גם לפי הבנתם וטעמם של הקוראים.