“אמת, אין זה ספר שיעניין את הקורא הממוצע, אבל בכל זאת אכתוב עליו סיקור, כי החלק השני שלו היה ממש טוב, לטעמי לפחות.
החלק הראשון של הספר, והפחות מעניין, מנתח את המאפיינים של הציונות הדתית וחוקר את היסודות המהפכניים והמנהיגותיים של התנועה, בצד ההתמודדות של התנועה והתגובות שלה למאורעות הזמן.
החלק השני מהווה מחקר מקיף, אם כי לא שלם, על הרב דוד כהן, הנזיר הירושלמי. הרב הנזיר, שהיה אישיות רב-גונית, מקורית וייחודית בנוף האנושי בכלל ובנוף הדתי בפרט. תלמידו הקרוב של הרב קוק ודוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת באזל, פרוש ומתנזר באופן קיצוני והוגה ומעמיק במדעי הרוח היהודיים והכלליים. דמות המשלבת בין תחומים שיש בהם מתח פנימי מתמיד. בשל כך ובשל נקודות נוספות המחבר רואה בדמותו אישיות שמהווה מעין ארכיטיפ של הציונות הדתית בכלל.
הספר מנתח רשימות וקטעי יומן אישיים של הרב הנזיר. מתחקה אחר עריכתו את כתביו של הרב קוק לספר אורות הקודש, שלדעת המחבר מהווה יצירה של הרב הנזיר לא פחות משהיא יצירה של הרב קוק, ומסיים בניתוח יצירתו העצמאית.
שיטתו על קצה המזלג (אנסה לפשט ככל האפשר): הנזיר ראה בהיגיון האנלוגי, האינדוקטיבי, הפרוש לכל אורך ורוחב התלמוד ומדרשי ההלכה, ובפרט במידות שהתורה נדרשת בהם, את עיקר חידושה של היהדות. היתרון של היצירה היהודית ממוקד בעיקר במתודולוגיה, כלומר בדרך החשיבה ולא בתוכנה. בוודאי שגם בתכנים אך לדידו העיקר הוא אופן הלימוד, ובו טמון השוני, התוכן הוא נגזרת של צורת הלימוד.
האפיון המרכזי של ההגיון העברי הוא האנלוגיה, השוואת נושא אחד לנושא אחר, מהתחום הידוע אל הנעלם. בעוד שהלוגיקה האריסטוטלית מאשרת את הנתון ואינה מחדשת או מגלה תחומים לא ידועים, ההגיון האנלוגי מקיש מתחום לתחום ויש בו מן החדשנות ולא רק מאישור הקיים.
הרב הנזיר ניסה להראות כיצד ההיגיון האנלוגי קושר את כל חלקי היצירה היהודית, החל במקרא ובנבואות, דרך מדרשי ההלכה הקדומים והמאוחרים, וכלה בתורת הסוד ובפילוסופיה היהודית.
הנזיר ראה את הגאולה ואת חזרת הנבואה כשלב סופי בחשיפת ובגילוי שיטת ההגיון העברית, ובכך נתן לגאולה ולמשיחיות גוון אינטלקטואלי מובהק, ובכך, בין השאר, מקוריותו הנפלאה.”
