“על תווי פנים ואופי
לעתים כשאני חולף ברחוב, יש אנשים המביטים בי במבט המדגיש היכרות מוקדמת ואני כלל לא מגיב. לעתים המצב חמור יותר, משום שלא אמרתי שלום. סנוב או, אנטיפט, אני לעתים שומע את מי שחלפתי לידו ממלמל. מה זה אומר עלי ? הסיבה לכך היא פשוטה, אני מתקשה לזכור תווי פנים, של מי שהכרתי לאחרונה. איך זה קשור לאלבום יצירותיו של פיבן, בהמשך תגלו.
פיבן הוא אמן מקורי ויצרתי, שיותר מכל מזוהה עם קלסתרי אנשים ידועים, אותם הוא יוצר מגרוטאות, וחלקי חומרים ממוחזרים, לעתים מדובר בכתם צבע, אחד או שניים, ובמספר חפצים שבאיזה דרך לא מובנת כמעט תמיד גורמים לי לזהות את הדמות המצויירת. באותו רגע הבעת שמחה מתפשטת על פני, תגובה לאופן זיהוי מושא היצירה, ולהומור שהפורטרט מבטא. פיבן מבליט את תכונות האופי באופן שמעלה חיוך גדול .
פיבן זיהה את מנגנון קריאת הפרצופים האנושי ומשתמש בו בצורה מבריקה ביצירותיו, על ידי קישור אופיו של האדם לתווי פניו, באמצעות התייחסות לחלקי הפנים כסמלים, ככאלה שמחברים אותנו אסוציאטיבית לתכונות האופי. זה מאוד דומה למשחק האסוציאציות שכעת עולה בטלוויזיה, בו מציגים צילום על המרקע, ובאמצעותו אמורים לגלות את ההגדרה המילולית המתחברת אליו, כמו דבורה השולפת את עוקצה. כמובן שהביטוי המצופה הוא, " לא מדבשה ולא מעוקצה ".
באו ונשתעשע, על בסיס העיקרון הזה ונבחן את יצירות פיבן. איזה אדם מתחבר לכם לכם לבלון נפוח בצבע ורוד בזוקה ? הדימוי מחבר אותנו ללחייו התפוחות של דוד לוי בשעה שנאם, לדיבורו הפומפוזי, ולמושג בלון נפוח השגור כביטוי למשהו מאוד בומבסטי שעוד רגע טיעוניו יתפוגגו ויתגלו כחסרי ממשות. כפל משמעות המושג באמצעות חפץ פשוט ויום יומי.
תמונה נוספת שבתה את ליבי, צדודית אישה בוגרת, שערה הוא צמר פלדה - רוקח, אפה פולקה של סבתא פולניה שבישלה מרק עוף וגם דייסה, ובתחתית התמונה, נעלי גולדה המפורסמות. עכשיו תעשו אתם את כל ההקשרים.
עקרון נוסף בזיהוי פנים, הוא תפיסת פרצופו של אדם, כצורה גיאומטרית בסיסית, יחד עם הצגה מדויקת של פרופורציות חלקי פניו, והבלטת חלקם בצורה מוגזמת כסמל היכר. זאת שפת הקריקטורה, שבה מיטיב פיבן להשתמש, באמצעותה הוא מגיע למנימליזיים מעורר השתהות, מספר קווים בודדים ביצירתו, מגדירים בדייקנות את הדמות המצוירת. הבטתי לתמונת אהוד ברק, ולא הפסקתי לחייך, מהאופן שבו עיגול הראש הפחוס עם קווי השער הקצרים, והעיניים הקטנות דמוי משקפת שבורה, מגדרים את ברק המרחיק ראות, אך למעשה כמי שלא רואה ממטר. אפו בנוי ממעגלים אלקטרוניים, המרמזים על מוחו האנליטי. לפתע הבנתי, זה לא ברק האמיתי, אלא זה שציירתי בראשי, אותו הצליח פיבן להראות כפרדוקס, התדמית לעומת המציאות. לפיבן יש אמירה פוליטית אמיצה וחדה, המנהגים שלנו רואים רק את עצמם, אמירה נדירה, בתקופה שבה אמנים מתרחקים מביקורת פוליטית כמו מאש.
פיבן שלמד עיצוב, הוא אמן היודע להביא לביטוי צבעים עזים בצורה מנוגדת ומאוד אסטטית. שמעון פרס, פניו ורודות, בורדו, רומנטיים ושרמנטיים, חליפתו שחורה, מציינת שררה, והרקע שלו כחול, לאומי ציוני. חיים יבין בלבן בוהק, ממלכתי, חגיגי ומשתדל להגיד דברים מכובסים ונטולי דעה אישית. בגדיו כחולים מתמזגים עם הרקע הכחול, כמי שתמונתו, בבועתו הטלוויזיונית הפכה להיות מובנית אל תוך נוף חיינו, מדורת השבט שלנו. פתחת טלוויזיה וראית את יבין. כך המשכתי להביט באלבום ולנסות לפענח את משמעויות הצורות והצבעים, כמשחק אסוציאציות הממלא בשמחת חיים.
באלבום כתיבה חכמה ורגישה של פיבן המסביר את תהליך הסתכלותו אל האישיות אותה הוא החליט לצייר, מה הוא רואה בה, אילו חפצים או עצמים יום יומיים היא מזכירה לו. פיבן מתאר את אופן יצירת הפורטרט של צחי הנגבי, את קליטת אישיותו. כך אומר פיבן, מאחורי החזות הממלכתית מסתתרת אלימות, אותו הוא הביא לביטוי באמצעות גרעינים שחורים, המייצגים מבחינתו המוניות וגסות ישראלית, שהזכירה לו את אצטדיוני הכדורגל. מצמרר אם נחשוב על הרלוונטיות הנוכחית.
אלבום פיבן מעוצב בצורה יפה, הוא חוויה נפלאה של צורה וכתיבה על בני אדם, פוליטיקאים ואושיות תרבות, על מה שהם ועל האופן שבו אנו תופסים אותם, כל זאת בהומור אינטליגנטי שגרם לי להיות שותף במשחק אסוציאציות חוויתי. אלבום התמונות מייצג עשייה בין השנים 1900 - 1999, הוא מעניק לנו פרספקטיבה למה שהיינו רק לפני 15 שנים, היסטוריה רחוקה, או רמזים לגבי הישראליות העכשווית. איך פיבן יעצב את גיבורי התרבות הישראלית העכשוויים שאלתי את עצמי ?
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
גולדה מאיר
http://www.notzetz.co.il/wp-content/uploads/2010/02/20100201_dfgd564564.jpg
צחי הנגבי - שר המשפטים לשעבר
http://www.pivenworld.com/filesupload/ilustracion/84_175_tsachi-hanegbi_ilustracion_normal.jpg”
