“מכירים את זה, שאתה זקוקים לכמה קלוריות ספרותיות זמינות, וחם מדי להיכנס עכשיו לאיזה משהו שמחייב אותך גם לחשוב? אז הנה. הייתי בספריה. והנה, דייויד מורל, שהוא בדיוק מי שצריך לקרוא כשצריך איזה ספר פעולה לכמה שעות בלי לבזבז תאי מוח, כשעדיין לא יצא הריצ'ר הבא. דאם יו, לי צ'יילד!
אז יש כאן סופר, רובן בורן, שעשה את טעות חייו וכתב ספר על מנהיג של איזו מיליציה מחתרתית. התוצאה, מסתבר, כל כך לא מצאה חן בעיני המנהיג, והוא מחליט לחסל את בורן ואת כל בני משפחתו, למען יראו וייראו (מי?). אז הוא מנסה להרעיל אותם, אבל רק החתולה והתינוק הקטן של בורן שותים את הרעל ומתים. כל זה קורה, תחזיקו חזק, בשמונת העמודים הראשונים של הספר.
בורן, אשתו ובתם בת השמונה נמלטים על חייהם במסע הישרדות מופרך מהיסוד (רודפים אחריהם ציידים מיומנים! בסיוע מסוקים! אחרי מישהו שכתב! ספר! בעקבות ראיון שהמנהיג הסכים לו!) אי שם בערבות ויערות ארצות הברית. בורן מנסה לברוח בעזרת ידע שצבר מתחקירים שעשה על ספרים. פחחח. זה כמו שאשכול נבו יברח מכנופיית מתנקשים בדרום אמריקה אחרי שכתב את נוילנד, וישתמש בידע שצבר על שבטי האינדיאנים בפרו מתחקיר של שלושה שבועות עם מתורגמן. אני ממש רואה אותו, מוריד את המשקפיים ומורח את עצמו בבוץ כדי להסתוות, ואז מכין חיצי רעל מצמח הקוררה.
בדרך כלל אני נזהר מספויילרים, אבל כאן ממש אסור לכם לקרוא את הספר. ברצינות. אחרי 100 עמודים, אשתו של בורן נורית ונהרגת בידי הרודפים. ואז גם הילדה הקטנה מתה איכשהו. עשרה עמודים לפני הסוף, מחליט רובן בורן לצאת למסע נקמה במיליציה ובמנהיגה, אבל הוא לא מצליח להביא את עצמו לירות במשפחה. הסוף.
בנוסף, כל האוי-ואבוי הזה ארוז באחד התרגומים הנוקשים, הארכאיים, המילוליים, הרעים והשגויים ביותר שיצא לי לקרוא אי פעם. הספר נכתב ב-1996, כך שניתן להניח שהוא תורגם קצת אחר כך. ובכל זאת, גיבוריו שואפים מעשן הסיגריה מלוא-גרונם, הם אומרים "תיפח רוחי, ג'ונסון!", ולעתים, בעת מנוסתם, אין סיפק בידם למצוא את המקום בקווי המתאר של המפה שתחובה בכליהם.”
