ככל הנראה מינון הפרוזאק שקיבל אביו של כְּריס שוורץ היה שגוי, מפני שבוקר אחד הוא התעורר וגילה שהוא סובל מאובדן תחושה בצד הימני של פרצופו. זו הייתה התגלית השנייה במסע שישא אותו, כך חש אביו של כריס, הרחק מחוף המבטחים הארעי ממילא שאפיין את מצב בריאותו. התגלית הראשונה הייתה, כמובן, הדיכאון שהפרוזאק היה אמור לרפא, דיכאון שלא התגלה על-ידי ברנרד שוורץ אלא דווקא על-ידי בנו, כריס. כריס הבין זאת הראשון משום שכך התנהלו הדברים במשפחה. נשמת האב ונשמת הבן היו אנלוגיות זו לזו. הסיסמוגרף הרָגיש של האחד מיפה בדייקנות כל שינוי בהבעת פניו או במצב רוחו של האחר.
בֶּרְני שוורץ קירב את פניו למראה שבחדר השינה שלו ודקר את צדו הימני של פרצופו בבסיס הצלב הזעיר והכסוף שנתנה לו בתו, קאת'י. כריס בן השבע עשרה ישב בחדרו והקליד את המשפט הבא היישר לאי-מייל שעמד לשלוח לחברו, פרנק דיאל: "אתה יודע שאתה מת... כשאתה חוטף מהחברים שלך רגבי עפר ישר בפרצוף". זה היה הפתגם האחרון בסדרת הפתגמים שכריס ופרנק פיתחו לתוכנת שומר-המסך שלהם, שאותה הם קיוו למכור יום אחד תמורת סכום כסף אדיר ואם זה לא יילך - אז גם תמורת סכום פעוט.
כריס שלח את האי-מייל, צעד לעבר החלון, פתח אותו והביט למטה. השעה הייתה שבע, בבוקרו של יום סתיו נאה בּבֶּלְוֶותֶ'ר, קונטיקט. כריס התבונן בדשא ובעצים, התבונן בחניה של ביתו, בגדר העץ, ברחוב שמעברה השני, בבתים הספורים שבטווח ראייתו, שוב בגדר, בוורדים שצמחו על-ידה, במכוניות, בפחית קולה מעוכה, בתלולית עפר קטנה ומסתורית, בסנאי שכונתי, בזבוב, בכלב. הוא שב והתבונן ברחוב ובמכוניות החונות והתפעל מכך שלכל מכונית חניה משלה לחנות בה, ומן העובדה שלכל החניות שבעולם יש מכונית מצד אחד ובית מהצד השני. כריס חשב שלו היו פונים אליו כשחיפשו מישהו שימציא את הדבר הזה, שאמור להעביר מכוניות מהרחובות לבתים, הוא היה מאבד את הצפון. ללא ספק, הוא היה מאכזב את האנושות.
כריס חשב על אמו שבקליפורניה. לעתים קרובות, בזמן שהוא חשב על אמו שבקליפורניה, הוא דמיין אותה עומדת לה על חוף האוקיינוס בשמלה לבנה וארוכה, גבוהה וחזקה, זרועותיה מונפות באוויר, כפות ידיה מאוגרפות, מתבוננת בגל בגובה של עשרה מטרים המתקרב אליה. הגל נשבר מעל ראשה וכשהוא שוכך היא נשארת באותה התנוחה, אגרופים מוגבהים, פנים רטובות, עיניים פקוחות ושיער רטוב, הגולש כמפל לאורך שמלתה הלבנה. לכריס ואמו היה אותו השיער אם כי לא פשוטו כמשמעו, כמובן.
כריס חשב על אביו שבחדר הסמוך וחש כיצד גופו נשטף בגל החיבה והעצבות המופלא, שבשנה החולפת ליווה בקביעות את המחשבות שהיו קשורות לאביו. הוא חשב על אחותו הקטנה, הלחוצה והאובססיבית, חש אי-נוחות שלא התחשק לו להתעמק בה ודילג אל המחשבה הבאה - אנשים בכל רחבי בלוות'ר, קונטיקט, שמתעוררים לצלילי מוזיקה קלאסית או לתחושת הנגאובר, יוצאים לרוץ עם הכלב, מגהצים חולצה, מתיזים על עצמם אפטרשייב או מורחים אייליינר, קונים עיתון ועולים על הרכבת שנוסעת העירה: כל אותן פעילויות עלובות, שהודות להן הפכה האנושות לבחירת לבו של האל.
כריס נעצר ליד המראה כדי לבחון את אותה גרסה זעירה של האנושות - פרצופו שלו, שאי-הנחת האופיינית לגיל ההתבגרות הטביעה עליו את חותמה בדמותם של פצעי בגרות. כריס חזר למחשב שלו, שם המתינה לו תשובה מפרנק דיאל: "אתה יודע שעובר עליך יום רע... כשאתה מתעורר עירום עם פרצוף מרוח על המדרכה בעיר זרה, ושוטר עם אלה ביד דופק לך מכות בירכיים". תוך כדי קריאת הפתגם החדש ששלח פרנק דיאל, כריס הרגיש כל כך בר-מזל שיש לו חבר כמו פרנק, עד שהוא הרגיש שבא לו לבכות. הוא הצליח להתאפק רק הודות לכך שהָגָה בקול רם את המילים הבאות: "אל תבכה, אידיוט".
