“איך לתאר שינוי, למשל. והאם הוא בכלל ייתכן?
או:
בפיסיקה, העתק הוא מושג מציין את המרחק בין מיקומו של גוף בתחילת תנועתו לבין מיקומו בסוף תנועתו, בלי קשר למרחק שעבר. כלומר, אם עמדת ברחוב אבן גבירול 1, למשל, ואחרי איזה זמן מצאת עצמך כעשרה מטרים לכיוון צפון, ברחוב אבן גבירול 3 נניח, הרי שההעתק שלך הוא 10 מטרים. וגם: אם היית ברחוב אבן גבירול 1, למשל, ומשם המראת לירח, ואחרי כמה זמן נחתת ברחוב אבן גבירול 3, ההעתק שלך הוא גם 10 מטרים.
הדרך איננה אותה דרך, אבל ההעתק - אותו העתק.
או:
פעם היו לי אלף ספרים, מסרתי את כולם. אחר כך היו לי 500 ספרים. גם אותם מסרתי. אבל את זה, את זה לא מסרתי כלל וכלל. יש כמה כאלה, ואותם לא אמסור לעולם.
או:
במשך עשרים שנה שכב מילון הכוזרים בצד מיטתי, ובמשך עשרים שנים רצופות קראתי בו, שוב ושוב ושוב, עד אשר נגמר לי.
או:
למרות שאתר סימניה פועל מזה 15 שנים, ולמרות שחברים בו כמה אלפי אנשים רציניים ביותר, ספר זה מעולם לא זכה לסקירה. גבירות ורבות, זהו מחדל.

או בקיצור, איך להתחיל? איך? אולי באות א' בתעתיק הלטיני שלה. אולי באות א' בתעתיק הערבי שלה. או באות א' שלנו, בעברית בלעדית.

הספר הלא ליניארי הראשון שקראתי. גם האחרון, האמת. (היה עוד נסיון שלו, של פאביץ', לכתוב בצורה לא ליניארית, אבל היה זה ניסיון כושל.)
כלומר, הקוראים יכולים להתחיל את הקריאה בכל מקום שהוא, ליצור לעצמם את הדרך שבה ילכו במשעוליו המוזרים של הספר הזה. יש אלפי אלפי אלפים דרכים שונות לקרוא בו, וכולן כולן יובילוך אל הפלא הגדול השוכן בבסיס קיומך: הסתירה. ההעתק = אפס. אבל הדרך היא שלך, ייחודית להפליא, כמוך בדיוק.
(עם זאת, יש לציין, רוב רובם של בני האדם יקראו בספר כסדרו, מתחילה אל סוף. כך נהגתי גם אני בקריאה ראשונה. זה מסדר דברים ונוח מאד.)

אז ככה: חלום חלם מלך כוזר, ובחלומו שמע כך: כוונתך רצויה אצל הבורא, אבל מעשיך אינם רצויים. על כן הזמין המלך 3 חכמים, נוצרי, מוסלמי ויהודי, וערך ביניהם וויכוח. מי שינצח בוויכוח, אמר המלך, אמיר את דתי אל דתו. ולא רק אני, הוסיף, אלא בני עמי כולם יקבלו עליהם את הדת החדשה. לימים, כך מספרים הנוצרים, המיר המלך דתו לנצרות. לימים אחרים, כך המוסלמים, המיר המלך דתו לאסלאם. ולימים כלשהם, הפתיעו היהודים, התגייר המלך ועמו עמו.

אחרי מאות רבות קם לו מילוארד פאביץ', גאון גאון גאון גאון, לקח את חומרי הגלם של הסיפור הזה, ורקח מהם יצירה ייחודית, מקורית, מטלטלת, מטורפת, מצחיקה, מבעיתה, בדיונית, היסטורית, דוקו־מוקומנטרית: הוא כתב לקסיקון.

הוא כתב לקסיקון בשלושה חלקים, ובשלושה צבעים: אדום - לחלק הנוצרי, ירוק - המוסלמי, וצהוב - הצבע היהודי.
שלושת החלקים מכילים ערכים, כצפוי ללקסיקון, ואפשר לאפיין אותם כך:
1. ערכים המופיעים בכל שלושת החלקים (למשל: "אטה הנסיכה", בתו של מלך כוזר. על פי גרסה אחת נשימותיה היו כה איטיות, עד כי בני אדם התעטשו באופן תכוף יותר מנשימותיה (והם התעטשו נורמלית). על פי גרסה אחרת, מתה הנסיכה אטה כשהתבוננה במראה האיטית ובמראה המהירה. יודעי דבר מספרים כי מראה איטית היא כזו אשר מראה לך את עצמך כפי שהיית לפני דקה בערך. מראה מהירה מראה לך אותך, כפי שתהיה/תהיי בעוד דקה, בערך. הזמן המחוסר מן המראה הזו, משלים את עצמו במראה ההיא, ולהיפך: הן מקיימות את חוק שימור הזמן. או למשל: "פולמוס הכוזרים", ערך המופיע בכל החלקים, כשכל דת מספרת את סיפורו בדרכה שלה. ויש עוד.)
2. ערכים מקבילים לשני חלקים בלבד: הנוצרית והמוסלמית, הנוצרית והיהודית, והמוסלמית והיהודית.
3. ערכים יחודיים לכל חלק. למשל "קוּ", פרי מן הים הכספי, שטעמו קר מאד אך מלוח במקצת (גרסה מוסלמית בלבד), למשל "אוורקייה סקילה", הסייף הדגול המופיע בגרסה הנוצרית לבדה, ולמשל, "כד הכוזרים", כלי חרס המשמש עד היום הזה, אף שזה מכבר חדל להתקיים (גרסה יהודית).

כמו כן תמצאו ערכים שונים המספרים את סיפורה של אותה דמות: השטן הוא "ניקון סבאסט" (נוצרי), "יביר אבן אקשני" (מוסלמי), ו"אפרוסיניה לוקרביץ'" (יהודיה). כיאה לשטן, הוא נעלם כאן ומופיע שם, עד אשר מתגלה בשלישית בבית מלון באיסטנבול, בשנת 1982.

וכן נמצאים ערכים המספרים סיפורם של שלושה חוקרים מודרניים: "דורותיאה שולץ" הכותבת לעצמה מכתבים מבית הכלא וחותמת במלים קרבננו הכוזב הציל אותנו ממוות, "אבו כביר מועוויה", שפצע את בעלה של ד"ר שולץ במלחמות ישראל-מצרים, וכך כבש לו מקום בתודעתה, ו"ד"ר איסיילו סוק", החרש לקולה של ג'לסומינה מוהורוביצ'יץ', ואשר אמו אבדה את שפיות דעתה זה מכבר. גורלם של שלושת אלה, איכשהו נכרך זה בזה בזו.

עד כאן נראה כי כל אשר כתבתי חידתי ומוזר הוא עד בלי הכיל.
אבל זה רק מפני שכך הספר. חידתי ומוזר עד מאד. ומקסים ומעשיר ומצית דמיונות רבים.

עוד יש בספר הקדמה חביבה, הכוללת הסכם בין המחבר ובין הקורא: אני אכתוב לפני הארוחה, כך המחבר, על מנת שידחק בי הרעב ואקצר, ואילו אתם תתיישבו לקרוא אחרי הארוחה, על מנת שתקראו בנחת: הרעב לא יסיח דעתכם, ולא יפריע את שטף הקריאה.

כן יימצאו בספר שני נספחים: האחד הוא הווידוי האחרון של נזיר נוצרי ומתבודד בעל זכרון מופלא, הנכתב כשהוא נתון בחשכה מוחלטת בחדרו, בזמן שבעלת הבית דופקת על דלת החדר, צורחת ומקללת, דורשת לקבל תשלום על החדר. הנספח השני הוא קטע קצר, תמליל מתוך משפטה של ד"ר שולץ שנערך באיסטנבול, באוקטובר 82'.

(שאלת השינוי מן הפתיחה של סקירה זו תענה בערך: "דאובמנוס יואנס", בחלק היהודי של המילון.)
(שאר השאלות, אם היו, נענו בתוך הדברים עצמם.)



ולסוף הדברים יתברר כי הספר הזה הוא חפץ, אביזר, ארטיפקט שידוכים טרום־סמארטפוני. מספרים, עם זאת, שלמרות היוזמה הנעלה, מעולם לא שידך הספר בין אף־אדם לבין שום־אדם. אחרים גורסים כי אמנם יצאו כמה שידוכים אל הפועל, קצרי־מועד בלבד, וכולם הסתיימו, כך אומרים, באסונות כבדים מאד.





יפו, 2020











עריכה: שכחתי לציין את דינה קטן בן ציון, המתרגמת, שעבודתה על הספר הזה נפלאה ומופתית, ואין די מלים בעולם לשבח אותה על אשר יצא תחת ידה.”