“"אני רוצה לשאול שאלה קצרה ולקח בצדה. מדוע כומר צריך ביצים למרות שהוא לא משתמש בהן? פשוט כדי שיהיו כאשר הוא יזדקק להן! ומדוע צבא צריך יחידות לוחמה זעירה למרות שלא תמיד הוא משתמש בהן ולמרות שאינן מהוות גורם משמעותי ואינן תורמות הרבה? מאותה סיבה. פשוט, כדי שיהיו כשנזדקק להן!" (הרמטכ"ל רפאל איתן על לוחמה זעירה בצה"ל. עמוד 555)
"שייטת 13" מאת אל"מ במיל' מיכאל "מייק" אלדר, איש חיל הים ובעברו מפקד שייטת הנחתות, הינו סיפורה של יחידת העילית של חיל הים הישראלי, החל מימי החוליה הימית בפלמ"ח ועד למבצע דין וחשבון בשנת 1993. הספר, אשר נכתב לאחר מחקר מעמיק ועשרות ראיונות, מתרכז בעיקר בפעילות המבצעית היזומה של הקומנדו הימי ובהיתקלויות החריגות עם האויב, במלחמות ובעתות שגרה. לראשונה נחשפות פעולות היחידה, לרבות פעולות, כלים ואירועים שלא נודעו ברבים עד כה. אלה שזורים בסיפוריהם האישיים של לוחמי היחידה ומפקדיה. בספר נפרש סיפורו של הקומנדו הימי הישראלי, שהוא בעצם סיפור על אנשים צעירים שבחרו בשירות קשה, תובעני וקטלני, על הצלחותיהם ועל כישלונותיהם, על מעשי קונדס, על פחדים וחששות ועל גאוות יחידה.
אחת הפעולות המרתקות ביותר שמתוארות בספר היה הפשיטה על האי גרין בעת מלחמת ההתשה. הפשיטה היוותה נקודת ציון בשייטת, כפי סיפר האלוף עמי אילון, שעוטר בעיטור הגבורה על לחימתו בקרב: "במהלך שירותי בשייטת השתתפתי במבצעים רבים כלוחם, כקצין וכמפקד השייטת. עד היום אני חושב שפעולה זו מהווה ציון-דרך ליכולתה המבצעית של השייטת. בשחזור לאחור היו ההכנות, ונוהל-הקרב, הטובים ביותר בהם השתתפתי אי-פעם. בפעולה היה ברור, לנו כלוחמים, שאין דרך של נסיגה או של ניתוק-מגע אלא לאחר כיבוש האי. באותה מידה היה ברור גם למצרים שאין שום דרך נסיגה. לכן הבנו שאנחנו הולכים לפעולה שהיא במושגים שלנו – בכל מחיר." (עמוד 412) וממשיך ומציין כי: "לדעתי, ולדעת מפקדים רבים בשייטת, היתה פעולת האי גרין אבן-דרך שפתחה לשייטת תחום-פעולה נוסף, תחום הפשיטה הימית. הפעולה באי גרין היתה במידה רבה תעודת-הבגרות שלנו כיחידה לוחמת." (עמוד 412) נוסף על כך אלדר יודע לכתוב, ותיאור לחימת הקומנדו הימי על האי סיפור המעשה פשוט קופץ מבין הדפים. לא פחות מכך מרתק סיפורה של יחידה 707 שלא זכתה להכרה המתועד בפירוט רב. בין היתר מעניינת האנקדוטה המופיעה בספר בדבר אי-שיתופם של לוחמי השייטת במבצע אנטבה. חתירתם של מפקדי היחידה לקחת חלק בלחימה בה מצוי צה"ל בכל עת מבטיחה כי לא כך יקרה בעתיד.
יתרונו של הספר הוא דווקא בחשיפת מבצעים קטנים שלא זכו לפרסום, דוגמת "מבצע שלכת" שהתרחש בשנת 1979. הפשיטה כללה נחיתה מן הים בדהר אל-בורג' שבלבנון בכדי להשמיד בסיס מחבלים, אשר בה השתתפו כוחות משייטת 13 וחטיבת הצנחנים: "בגמר תרגיל המודל האחרון הודיע רפול, שהמשיך לעקוב בעצמו אחרי כל הפעולות המיוחדות, כי כל הכוחות של השייטת – חוץ מהכוח של אלי מריק – אינם פועלים טוב, ולפיכך יבואו במקומם צנחנים. אל"מ אמנון שחק, שפיקד על הצנחנים , היה מזועזע וטען שלא יוכל להכין תוכניות חדשות, אבל רפול התעקש." (עמוד 551) לאחר זאת נעשו שינויים בתכנית ובכוחות המבצעים: "כוח הצנחנים כלל כמה עשרות קצינים ומ"כים, שצוותו באופן מיוחד למשימה זו. כוח השייטת, בפיקודו של רס"ן אלי מריק, כלל כשלושים לוחמי-שייטת ומטרתו היתה להשמיד מחבלים ולפוצץ שישה בתים. כוח נוסף, לחילוץ ועתודה, כלל לוחמים בסירות-גומי." (עמוד 551)
המבצע עצמו היה מורכב ומסובך: "פעולת כוח הצנחנים, שבה השתתפו גם כמה מלוחמי-השייטת, לא עברה בשלום. שומר שעמד על הגג גילה את הכוח ופתח באש. ליד הבית נמצאו שתי סירות מהירות של המחבלים, ואלה הושמדו עם הבית. במקביל לפעולת כוח זה תקף כוח נוסף את המבנה המרכזי שהיה בו מחסן תחמושת. בקרב נפגעו שניים ממפקדי הכוחות ונקברו תחת הריסות המבנה. פעולת החילוץ ארכה זמן רב. אחת הגופות נקברה תחת קיר-בטון כבד, וכל הניסיונות לחלץ אותו לא עלו יפה. היו שלבים שחשבו להביא לשטח דחפור או לחתוך את הגופה ולהביאה ארצה. בכוחות נוספים ובאילתורים רבים חולצו לבסוף שני ההרוגים. מהפיצוץ העז ומירי המחבלים נפצעו גם שמונה צנחנים. קרב הצנחנים הסתבך, ורפול החליט לחלץ את כולם ממפרצון לא רחוק מהנקודה המקורית. אלי מריק קרא לכוח הסירות, ואבטח עם לוחמיו את דרך הנסיגה. המחבלים המשיכו לירות מכיוון הפרדסים, ופינוי הצנחנים לא היה מסודר. אלי ביקש לוודא שבכל סירה מועמס מספר ידוע של צנחנים כדי שניתן יהיה לספור את הנסוגים. הוא זכר את לקח הפינוי בפעולת האי גרין. אבל הצנחנים לא שמעו לבקשותיו ולצעקותיו, ובפינוי נפצע צנחן נוסף מירי המחבלים. אלי מריק ולוחמיו סימנו משטח קטן להנחתת מסוק-חילוץ, וכך פונו הפצועים. כוח לוחמי-השייטת התפנה אחרון מהחוף בשלוש סירות-גומי שאליהן הגיע בשחייה. פצועים נוספים חולצו במסוק.
בתחקיר שבגמר הפעולה הוברר שהמשימה בוצעה במלואה, אף כי מבצעים בהיקף כה גדול לא נערכו זה זמן רב, ואף כי נוהל-הקרב היה קצר מאוד. במבצע הושמדו שבעה מבני מחבלים, ארבע סירות-מירוץ מהירות וכמה סירות-גומי. נספרו שמונה מחבלים הרוגים, ונראה כי היו נפגעים נוספים בבניין שפוצץ. המשימה הושגה. הבסיס הימי של המחבלים בדהר אל-בורג' הושמד כולו. לצנחנים היו שני הרוגים וחמישה פצועים. בתחקירים התברר שיש להקדיש יותר זמן כדי לאמן את הצנחנים בפעולות מהים, בעיקר כהכנה לפעולות בעתיד הקרוב." (עמודים 553-554) בעיני תיאור זה ממחיש גם את אחד מחסרונותיו של הספר. לאור העובדה כי השייטת ביצעה מספר רב של פעולות בכוחות משולבים עם צבא היבשה וחיל האוויר, ניכר כי המחבר ביצע את מחקרו על טהרת חיל הים ולא בחן את האירועים מזווית הכוחות הנוספים. כך למשל, לא מתואר קור רוחו של ליפקין-שחק ז"ל, מפקד חטיבת הצנחנים במבצע, אשר סירב לדרישת הרמטכ"ל להתפנות בטרם חילוץ הגופות מן ההריסות, לא מזוכרות יחידות החטיבה שהשתתפו (פלחה"ן צנחנים, סיירת צנחנים בפיקוד בוגי יעלון וגדוד הנח"ל המוצנח עליו פיקד יאיר רפאלי) ולא נזכרים שמות ההרוגים, מפקדי הפלוגות ניר זהבי ויפתח עין ז"ל אשר נקברו: "תחת ההריסות בפיצוץ מחסן התחמושת שעליו פשטו הצנחנים, והכוח קיבל הנחיה לסגת בלא גופתו של ניר עם עלות השחר והתקרבות כוחות תגבור פלסטיניים. "אבל מפקד החטיבה אמנון ליפקין־שחק — ואנחנו נזכור לו את זאת כל חיינו — התעקש: אני בלי ניר לא חוזר הביתה". הצנחנים חילצו את שתי הגופות לפני שעזבו, למרות הסכנה, "ואפשר לראות בפעולה הזו את הערכים שצה"ל מחנך אליהם"." (מתוך הספר "תדע כל אם עברייה" מאת עמוס הראל, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2013, עמוד 217)
במיוחד ריתקה אותי תקופת פיקודו של עמי איילון על היחידה. איילון, שהיה מן הבולטים שמפקדיה קבע אתוס שמלווה את היחידה עד לימים אלו: "החלטתי לא לחזור על אחד ממשגי תקופת מלחמת ההתשה, שבה מפקד השייטת דחה מבצעים שנראו כבלתי-מתאימים ללוחמי היחידה, וקבעתי לעצמי כלל: אנחנו מבצעים הכול." (עמוד 564) ובאמת, מאז היחידה עודנה פועלת בכל זירת לחימה של צה"ל ולא שוקדת על שמריה ליום פקודה בזירה הימית. מטעמי מגבלות ביטחון שדה הוזכרו בספר מספר לוחמים ומפקדים בשמות בדויים. אחד מהם הנזכר בשם מיכאל אביר הוא למעשה האלוף יואב גלנט, גם הוא מן הבולטים שבלוחמי ומפקדי היחידה: "מיכאל גדל עם הוריו בבית ערבי נטוש ביפו, בשכונת ג'בליה, לא רחוק מן הבית הירוק שבו ישבו אנשי החוליה בשנת 1948. הוא התגייס בשנת 1976, ושאל את קצין המיון מהי היחידה הכי קשה. התשובה הביאה אותו לשייטת 13. הגיבוש ליחידה בוצע הפעם באזור שארם א-שייח', ואת המסע הארוך כבר החליפו כמה מסעות קטנים. מיכאל וחבריו שולבו עם בוגרי הקורס הראשון של גדנ"ע-ים שאורגן בידי עמי איילון בתקופה שבה היה מפקד בית-הספר ללוחמים." (עמוד 551) לאחר מכן היה גלנט מראשוני הלוחמים בשייטת שעברו קורס קציני חי"ר, כחלק מן השינויים שביצע איילון ביחידה, ובכלל זה הפיכתה ליחידת פשיטה מובילה. כמפקד חיל הים דחף איילון לשיבוץ קציני היחידה בתפקידי פיקוד בצבא הגדול בכדי לשתף ידע וניסיון החוצה לצה"ל ופנימה ליחידה. כך נעשה גלנט מח"ט מנשה, ארז צוקרמן למפקד אגוז וחטיבת גולני ורם רוטברג, מפקד חיל הים הנוכחי, למפקד דובדבן. מסורת זו נשמרת גם כיום.
בתקופה זו ביצעה היחידה שורה ארוכה של מבצעים שבגינם קיבלה לבסוף מן הרמטכ"ל, רפאל איתן, צל"ש יחידתי. הבולט שבהם בעיני היה "מבצע מתח גבוה" – פשיטה של שייטת 13, בפיקוד עמי איילון, על בסיס קדמי של מחבלים מארגון א-צעיקה שמדו לבצע פיגוע מיקוח. הבסיס מוקם במקום נסתר בשפך הזהרני, אליו ניתן היה להגיע בשחייה בלבד. ב-17 באפריל 1980, לאחר שהגיעו הלוחמים לחוף בשחייה: "עמי פרש בשקט את חוליות-המשנה. דורון וסגנו מיכאל נערכו מצד מזרח, מול הצד של הבניין. רוזמרין ואנשי חולייתו כיסו את הצד הדרומי. חגי וחולייתו כיסו את הצד הצפוני שפנה לעבר הים. בקרבת הבית המואר נראו שני שומרים. אחד מהם עסק בניקוי נשקו, כאילו הוא מתכונן לפעולה כלשהי. השומר השני עמד לידו כשנשקו תלוי על הכתף. דורון ומיכאל זחלו קדימה והגיעו למרחק כעשרה מטרים מהשומרים, שלא חשדו בדבר." (עמוד 574)
לאחר שהכוחות התמקמו עמי איילון: "ריכז את כל הדיווחים ונתן את אות הפתיחה. מיד עם מכת-האש הראשונה נהרגו שני השומרים שליד הבית הדו-קומתי מאש שנורתה בידי סג"מ רוזמרין. הטנדר שעמד ליד הבית נפגע מפצצת ררנ"ט והתהפך. דורון ומיכאל הסתערו לעבר הבית וזרקו פנימה ארבעה רימונים. מהבית נשמעו זעקות אימה של מחבלים שנלכדו. דורון ומיכאל חזרו מהבית מהטוהר ודיווחו שהם מוכנים להשליך פנימה את אחד משני מטעני הגור שהיו בתוך תרמיל מיוחד. מיכאל ניסה להוציא את אחד המטענים, אבל התברר שתרמיל האברזין התכווץ במים, והוא לא הצליח לשלוף מטען בודד. דורון, מפקד יחידת הצוללים הפושטים, הורה לו להשליך את שני המטענים יחד – אף שנראה היה כי טווחי-הביטחון קצרים מדי למטען בן עשרה קילוגרמים. יונתן בן-צבי ויניב אריה החלו לנוע לנקודת-מחסה, ובדרך זיהה יניב כמה מחבלים נסים מהבניין. הוא צעק "ברחנים," ויונתן ענה: "קח אותם." יניב ומפעיל המקלע התמקמו וחיסלו את המחבלים שניסו להימלט. בינתיים שלף מיכאל את נצרות מטעני הגור, והתרמיל הושלך פנימה. לצעקתו של מיכאל "פוצץ" פתחו הלוחמים בריצה כדי לתפוס מחסה, אבל חפירה שהיתה בדרך הפריעה וגרמה לפיצול הכוח. לאחר שניות מספר אירע פיצוץ אדיר." (עמוד 575) במבצע כחמישה-עשר מחבלים נהרגו בפשיטה, ובהם גם מפקד חוליית הפיגוע. בסיס הפעולה של המחבלים הושמד. לשייטת היה פצוע אחד קל ובלטו בו במיוחד איילון והקצינים הצעירים שטיפח כמפקד היחידה ובהם גלנט ורוזמרין. מבצע זה הוא דוגמה ומופת למבצעי פשיטה, וגם כאן בלטה יכולתו של המחבר לספר סיפור.
למרות שמדובר באחת מיחידות העילית של צה"ל, שמבצעיה החשאיים, מחייבים העזה חסרת גבולות, וכמה מפעולותיה מעמידות בצל שוברי קופות הוליוודיים, יש לזכור שאין לה כמעט דבר עם צה"ל הגדול. לא יכולתי להימנע מלהיזכר בציטוט הבא: "קצין בכיר אחר נזכר באמירה של האלוף נחמיה תמרי, שבא לפקד על סיירת מטכ"ל תוך כדי קריירה בחטיבת הצנחנים. "בסיירת", טען תמרי. "לא לומדים לנהל כלום. מפקד סיירת יודע לפקד מקסימום על שלושה חיילים, ואין לו מושג איך לנהל תרגיל פלוגתי"." (מתוך המאמר "מפקדי סיירת מטכ"ל כבר לא מתקדמים בצה"ל" מאת עמוס הראל, "הארץ",30.12.1999) מקריאת הספר עולה הרושם כי ברבות השנים הפכו המבצעים המיוחדים לעיקר הלוז של צה"ל ולא כך הוא. מנגד קצינים רבים מן היחידה הפנימו מסר זה ופנו למסלולי פיקוד בצבא היבשה (בעיקר בחטיבות גבעתי וגולני) וגם בפיקוד על ספינות חיל הים. אלדר כתב ספר מעניין, קריא מאוד, המצייר את היחידה כיחידת כוחות מיוחדים קטנה, משפחתית ומובחרת. הספר מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחיל הרגלים בכלל וביחידות המובחרות בפרט, וכן בעבור הנערים העתידים להתגייס כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.
"שייטת 13" מאת מייק אלדר,
יצא בעברית בשנת 1993,
בהוצאת ספרית מעריב,
מכיל 712 עמודים.”
