המסות המקובצות כאן בדמדומי אלים, על גדולי הספרות הרוסית ועוד, אינן דומות בשום דבר למשהו שהקוראים העבריים הורגלו אליו.
האם אלה הם סיפורים על סופרים, על מקומותיהם, על חייהם?
האם אלה הם מאמרים של ביקורת ספרותית המתחזים לעלילות ומשלים? שירה וניתוח גם יחד?
אף אחד אינו כותב כמו מאיה קנגסיה - לא על ספרות, ולא על המציאות שמעבר לה.
היא מכעיסה, היא מצחיקה, היא מלמדת, היא מתגרה בקורא - אבל לרגע, אף לא לרגע אחד, אין היא משעממת!
מאיה קנגסיה היא הקול המלווה באופן קבוע את הגל העברי החדש של תרגומי המופת מן הספרות הרוסית הגדולה, וקולה נשמע רוסי עד מאוד, אבל הוא בא מתוכנו, מירושלים.
ואכן, בכמה מן הרשימות המפתיעות בדמדומי אלים היא משתפת אותנו במציאות המוזרה הזאת, לכתוב על ספרות רוסית ולחיות בפאתי ירושלים. והיא טוענת: תתכבד נא המציאות ותואיל להשתחוות בפני גבירתה, הלוא היא הספרות.
וכך הם עומדים אצלה כולם בשורה: דוסטויבסקי, בולגקוב, נבוקוב, צווטאייבה, סולז'ניצין... ולפניהם צועד לו סטלין "שלה".
"מאז התקופה של אנה אחמטובה,לא קראתי פרוזה רוסית פיוטית כמו זו של מאיה קגנסיה."
ישעיה ברלין