“הספר הזה, המתאר את הטבח שבצעו תושביה הנוצרים של העיירה ידוובנה- במחוז לומז׳ה, צפון מזרח פולין- בשכניהם היהודים, ב-10 ביולי 1941, הוא נדבך חשוב בספור הסבוך של מע׳ היחסים בין אזרחי פולין הנוצרים-קתולים לשכניהם היהודים, האנטישמיות הפולנית ולא פחות חשוב הוא נושא האחריות הקולקטיבית לפשעים בקנה מידה מפלצתי.
באותו יום ארור, חרב עליהם עולמם של 1600 תושביה היהודים (למעלה מ2/3 מסך התושבים בעיירה) של ידוובנה כשבמשך 8 שעות טבחו בזקנים, נשים, גברים וטף שכניהם הקתולים באמצעים 'פרימיטיביים' כגון סקילה, הטבעה, דקירות ועריפות ראשים. כשהבינו המרצחים כי בידם מספר רב של נפשות בהן יש לטפל ושיטותיהם אינן יעילות- החליטו לדחוף את כל אלו שעדיין חיו לאסם, אותו העלו באש. מיד עם סיום החגיגה, ואף במשך התהוותה, פנו המרדפים למלאכת הביזה והגזל, חלקם אף עברו לבתים ש״התפנו״ מיושביהם.
שבעה יהודים שרדו את התופת, שישה מהם הודות למשפחה אחת שלא השתתפה בחינגה המקומית, משפחת ויז׳יקובסקה (בשנת 1976 הוכרה אנטונינה ויז׳יקובסקה כחסידת אומות עולם). הניצול השביעי, רחמנא ליצלן, ניצל הודות לעובדה כי שהה באותו יום גורלי במקום הכי בטוח ליהודים בעיירה- מפקדת הכובש הנאצי שבמחוז.
עם צאת הספר השנוי במחלוקת, בתחילת שנות האלפיים, נוצרה אווירה נפיצה בפולין. הספר קונטרוברסלי בכל אות, עמוד, עדות, מספר וציטוט המובאים בין דפי כריכתו. אפילו מספר הנרצחים אינו מוסכם והוא נע בין 300 ל-1600. בכל מקרה, עובדה היא ש-1600 תושביה היהודים של ידוובנה התאיידו לאוויר העולם. במשך עשורים הכחישו תושבי העיירה את המאורע והטילו את האשמה על הכוחות הגרמנים, למרות שכולם ידעו לפרטי פרטים את שארע ובמשך שנים, ודורות, הפוגרום שארע ב-1941 היה הנושא המדובר והנדון ביותר ברחובותיה. חלק מהמשתתפים התגאו במעשיהם ואף התרברבו במס׳ היהודים שהרגו. הגרמנים לא לקחו חלק במעשה, אך עודדו אותו. יש האומרים שחלקם אף צילמו והסריטו את הטבח ולאחר מכן הציגו אותו בוורשה כאמצעי לעידוד הפולנים למעשי טבח דומים. כשנכנסו הגרמנים לראשונה לעיירה, שאלו אותם התושבים- מותר לנו להרוג את היהודים? כן, ענו הגרמנים, אך הציעו להם להשאיר בחיים משפחה אחת של כל בעל מקצוע, כדי שאלו ישרתו אותם. אין צורך, ענו המקומיים, יש מספיק בעלי מקצוע בינינו. המקרה, מתחילתו ועד סופו, אם כי תחת עיניהם הפקוחות של הגרמנים, היה הפקה פולנית בלעדית.
בשנת 1949 החל לצוף מעל לפני השטח המקרה, ובשנות ה-50 וה-60 התקיימו משפטים שהניבו עונשים מגוחכים. השלטונות העדיפו שלא לגרד את הפצע הפתוח. משפחת ויז׳יקובסקה נאלצה להגר בשל איומים.
אבקש להתייחס לספר כאל המלצה. המלצה למי שמעוניין לצלול אל נושא האחריות הפולנית לנעשה על אדמתה בשנות השואה. אישית, אינני תולה אחריות באומה הפולנית כאומה, שכן פולין כמדינה סוברינית כלל לא היתה קיימת עם פלישת הנאצים. למעשה, עם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שקדם לפלישה, שוסעה המדינה וחולקה בין שני המשטרים הדיקטטורים. העיירה ידוובנה היתה תחת שלטון סובייטי במשך 20 חודשים טרם הפלישה הגרמנית. אנטישמיות פולנית בעידוד הכמורה הקתולית אכן התקיימה. כאן אני חולק על דעתו של המחבר, יאן טומש גרוס, שלמיטב הבנתי תולה את האשמה באומה הפולנית ולא ב״וונדליסטים משוליה של החברה״. אני מאמין שמניעיו, כפולני, עמוקים ומטרתם היא התמודדות של האומה עם פצעים מהעבר, מניעים שאני בהחלט מבין. חשיפה והודאה הם מהלכים פונדמנטלים להכרה והכאה על חטא.”
