“היצירה "לילה ולואיס" היא פנינה ל"אנשי המילה הכתובה" אבל לא רק... יש בסיפור הנוכחי שאגה... זו שאגה של אריה כואב, פצוע ודואב. האריה הזה שואג והוא מוטל בצידי הדרך שותת דם... ובכל זאת... הוא כאן... הוא איתנו!

חגית גרוסמן בוחרת להתחיל את ספרה "לילה ולואיס" בקטע מדבריו של יצחק בשביס זינגר. המקור: "משוגע" מ"מעריב" 1995 עמוד 195. הקטע עוסק בתולדה של הרצון החופשי, החרות, היצירה, האפשרויות ועל ההבדל בין האומנות למדע. לדעתו של יצחק בשביס זינגר האומנות היא תורת החופש הנוצרת על ידי אדם אחד, והמדע הינו תוצאה של תשאול וחקירה ממספר אנשים.

לולא הסוגיה הזו שהועלתה כאן לא הייתי חושבת על כך ... נכון! האומן חיי עם יצירתו לבד ובבדידות, עד וכאשר יקבע לרוקנה מבדידותה.

לילה ולואיס – זוג סטודנטים שהכירו במהלך נסיעה באוטובוס, בקו 25, מהאוניברסיטה לדרום ת"א. ההחלטה להתגורר יחדיו נפלה לאחר שבאחד הלילות לואיס הקריא ללילה מתוך שיריו של בודלר. (בודלר היה משורר צרפתי, מאוהב בנערת בליווי, והוא עצמו התמודד עם דיכאון באמצעות נטילת סמים ושתיית אלכוהול).

ללואיס לא הייתה עבודה, כשלילה שואלת אותו ממה נתפרנס התשובה הייתה ציטוט עמוד 19: "אני רוצה לקרוא ספרים ושישלמו לי על זה".

לילה ולואיס הם חיים יחדיו את החיים: מבשלים, אוכלים, מתעלסים, קוראים יחדיו ובעיקר מרפדים אחד את השנייה באהבה וכסף אין! הם זוג עני. לואיס קונה ללילה מכונת כתיבה, למרות שכסף לשלם את החשבונות השוטפים אין להם...

לילה לא אוהבת את הבקרים והבקרים לא אוהבים אותה. קשה לה להתעורר והיא לא מצליחה לקבל את היום בחיוך... ציטוט עמוד 32: "איש ואישה חיים יחד בדירה בדרום העיר. הוא נרדם בלילה עם אישה ומתעורר עם מפלצת. בשביל להתחמם הם מתעלסים. היא בוכה. הוא שוכב על בטנה. נושם עמוק"... האם אכן כך? אנחנו הופכים למפלצת אנושית אחרי הלילה ולפני היום? למה?

כאשר לילה נכנסת להריון הזוג עוזב את דרום ת"א ועובר לדירה אחרת, מרווחת יותר... לילה חוזרת לימי ילדותה. לילה ולואיס עוברים לדירה שאביה סמי אבלנש רכש מרווחי השקעותיו בבורסה. אלינור התינוקת ובתם המשותפת מכונה על ידי הוריה "גורת אדם". אתם יודעים למה? כי לגורים אין חופש בחירה...מטאפורה מיוחדת לזעקה של חגית גרוסמן.

חגית גרוסמן במשפטיה הציוריים מתמקמת בדרום ת"א. למה ת"א... מרכז החיים, העיר הלבנה של ישראל. ומה יש שם? קבצנים ששוכבים מחוברים בחדרי האשפה וצמודים לבקבוק, מלוכסני עיניים ומיני נוברי מזון בתוך פחי אשפה.

ציטוט עמוד 140: "מעבר לכביש גרים עובדים זרים, תאילנדים או פיליפינים, ועיניהם המלוכסנות הם שני חצים המורים על יבשת אחרת, אך הם מקומיים". בכל זאת למרות הקושי הם כאן, אצלנו!

הספר משתרע על גבי 5 פרקים ותתי פרקים קצרים. דרך כתיבתה ניכרת התרפקותה אל העבר אל מה שהיה... ציטוט עמוד 91: "יש לי נכדים כמו של פעם, אף אחד לא מעשן, בלי חורים באוזניים, בלי סמים. הייתה לי אישה טובה כמו של פעם. היינו מטיילים בנחלים הצפוניים. ואיך שנטפו המים." מר פוקס מראה לה באצבעות. "מים של פעם. מים שלא יהיו עוד." ואני שואלת: זה נכון? כן זה נכון מה שהיה היה!

חגית גרוסמן לומדת שפות לבד ובספר הזה היא לוקחת את הקורא לטיול של שפות (איטליה, צרפת, אוקראינה) ומצרפת למסע הזה את העבר, הווה והעתיד הלא נודע. ניתן לראות זאת היטב בתמונה בעת ביקורה של לילה אצל האם-נעמי. ציטוט עמוד 163: "נעמי נרדמה. לילה קמה ממיטתה בזהירות ומכסה בשמיכה דקה את גופה המקופל כעובר, מנשקת על מצחה וסוגרת אחריה את הדלת. כעת היא מטפסת בשקט במדרגות לקומה השנייה. נכנסת לחדר שבסוף המסדרון ומאזינה לנשימתה של אלינור, מכסה גם אותה בשמיכה ושבה אל המיטה שבחדר השני. אך מיד מתרוממת על רגליה, משתקפת בראי. מתיישבת מאחורי שולחן הכתיבה, פותחת את המחברת וכותבת". סוף היום הגיע... עכשיו לילה יכולה להתמכר לחופש שלה... לכתוב ולצייר משפטים על גבי הנייר...

בספר "לילה ולואיס" ישנה התחשבנות עם הסביבה, הטכנולוגיה, החדשנות והתמסרותם של בני האדם למסכי המחשב במקום למילה הכתובה... ציטוט עמוד 99: "ובינתיים ברחבי העיר, המו מכונות הדפוס והדפיסו אין ספור ספרים. זאת הייתה תחילת המאה העשרים ואחת, ובני האדם התמסרו למסכי מחשב שטוחים או שצפו בתוכניות טלוויזיה גרועות, שבהם כלאו בני אדם תאבי תהילה שהציקו ושנאו וישנו והתקלחו וליהגו וחבטו בשניצלים לעיני המצלמות, הכל מטרתם היתה לדפוק זה את זה. כמעט אף אחד לא קרא ספרים. אבל המכונות הדפיסו".

לילה שלנו שונאת כסף! ציטוט עמוד 129: "אני שונאת כסף," צעקה לילה על הפקידה בבנק. "אני שונאת בנקים, וכסף עושה לי בחילה?" לילה רוצה לכתוב - כסף לא מעניין אותה אבל... האם אפשר לחיות בלעדיו במאה העשרים ואחת?

הספר לילה ולואיס כתוב בכישרון ובפיטנות עם קצב איטי. זה לא ספר מתח זה החיים יש להם את הקצב שלהם. זהו סיפור שמצליח לפתוח צוהר לעבר אותם אנשי אומנות, המילה הכתובה ומנגד יוצא נגד "עולם החומר".

תוך כדי קריאה מצאתי את עצמי שואלת שאלות ומקצתן להלן:

-מה קורה לאותם אנשי המילה הכתובה? האם הם ממשיכים לכתוב, או שהם כותבים ספרות מצונזרת שתמצא חן ותמכור את מרכולתם בעבור כמה מעות?
-האם להיות מאושר זה רק החופש לעשות מה שרוצים?
-האם אנחנו אוהבים כי אנחנו זקוקים לאהבה?
-האם חיבוק של אהבה יכול גם לחנוק?
-האם סופר הוא עיוור שיושב בחושך ומתבונן בחייו של האחר?
-האם מנת ההרואין היא הדרך לאלוהים והאם הוא זכר או נקבה? מי החליט?
-האם סופרים ומשוררים אכן מצטיירים כבטלנים? למה?

חגית גרוסמן אורגת מילים למשפטים היוצרים מרבד של מחאה ושאגה זועקת בגאוניות: "אני רוצה את החופש לכתוב ולחיות!"

ממליצה על הספר הזה בחום רב וכולי תקווה שנמשיך לזכות ולהתפלש בפניני כתיבתה.

הספר הזה מרגש ולי הוא גרם להרהורים לא מעטים והתבוננות קצת שונה.

נשאלת השאלה:
באיזו בועה אנחנו? האם אלה אותן בועות סבון שלילה הפריחה מתוך המיכל הקטן שהיה מעל מיטתם של לילה ולואיס?

לי יניני”

“סיפור אהבה של שני אמנים צעירים, לילה ולואיס, שנאבקים על הזכות להתקיים וליצור בארץ ישראל החומרנית של ימינו.
ספר איטי מאד ולא קל לקריאה. הוא מביא לנו את זעקת האמנים על חייהם הלא פשוטים במטרה להתפרנס מיצירותיהם.
לילה ולואיס היכירו כשהיו סטודנטים לספרות ומהר מאד עברו לגור יחד. לילה כותבת שירים ובעלה אוהב מאד לקרוא ספרים. לזוג נולדת תינוקת והם נאלצים לעזוב את דירתם השכורה בגלל קשיים כלכליים ולחזור לגור בדירת ילדותה של לילה.
לואיס עובד קשה בעבודות מזדמנות (במטבח של בית קפה, בספרייה) בכדי לפרנס את שניהם. הוא היחיד שעובד והוא מרגיש שהוא מקריב את אהבתו לספרים למען בית, אישה ומשפחה.
לילה מרגישה לכודה, שהחופש נלקח ממנה, שהיא לא מגשימה את עצמה אם היא לא תכתוב שירים ותתפרנס מזה.
בשלב מסויים היא מנסה לעבוד במשרה פקידותית אך כבר באותו יום היא עוזבת, אחר כך היא עובדת כחוקרת תאריכי הסטוריים בספרייה אבל היא לא שלמה עם עצמה.
לילה שונאת את העולם החומרי של ימינו, עם הטלוויזיות השטוחות והמחשבים. היא שונאת כסף ובנקים. היא מכנה את הכסף "חרא" וכשהיא באה לבנק היא שואלת: "כמה חרא יש לי בחשבון החיסכן שלי?". היא מכנה את מנהל הבנק "לוציפר" וטוענת שבגלל אנשים כמוהו, משוררים נחשבים לבטלנים כי הוא מעדיף אנשים שיש להם תלוש משכורת קבוע.
לאט לאט יחסיה עם בעלה מתקררים, הם מתחרים זה עם זה על הזמן הפנוי שלהם לחשוב וליצור, ואז היא עוזבת את הבית המשותף שלהם וחוזרת לגור עם אמה. היא מואסת בחיים ואף שוקלת להתאבד עד שהיא מוזמנת לפסטיבל משוררים באוקראינה וקצת מתעודדת. במלון באוקראינה היא בוכה מרוב געגועים לילדתה, לארתה ולספרייה אך גם חווה כמה רגעים מאושרים כשהיא עולה לבמה ומקריאה שיר בעברית ומקבלת מחמאות.
בעמוד 194 ישנו ציטוט מדבריה של לילה לבתה שבעצם מסכם את הדבר שהיא מאמינה בו: "אל תפחדי לנהוג על פי הטבע שלך, הטבע הפנימי, רק זה יוביל אותך אל חיים אחרים ושלווים, רק ההליכה בדרך שלך ... התנגדי לכל מה שאינו טבעך הפנימי".
הספר כתוב בצורה פיוטית, איטי מאד, לא קל. אני אישית פחות מתחברת לכתיבה כזאת ולסוג זה של ספרים אבל אני בטוחה שרבים יאהבו אותו ויתחברו אליו. לשיקולכם!”

“קניתי את הספר לאחר ששמעתי בקורות טובות.
לצערי הספר מייאש, מדכא, כתיבה מייגעת. מזה 30 שנה לא נרדמתי עם ספר ביד, עד כדי כך משעמם.
נראה לי שחגית גרוסמן צריכה לבחור במקצוע אחר.”