יהושע קנז הוא מן הכותבים היותר מיוחדים בפרוזה העברית בת זמננו. ברומאנים שלו הוא מגיש בדרך מאופקת ומזוקקת עלילה דראסטית ואכזרית שבמרכזה התפוררות, אימה, הזיות טירוף ורצח. ההליכה "עד הסוף" בגודש המצבים הקיצוניים בתוך מחנק סגור, דווקא היא המביאה את כתיבתו לחרוג מריאליזם בנאלי .
"האשה הגדולה מן החלומות" סימן (יחד עם חנוך לוין ויעקב שבתאי) גל חדש בפרוזה העברית. בפרקים ממנו נפתחה החוברת הראשונה של "סימן קריאה" ב1972-. עתה הוא רואה אור בהדפסה מתוקנת. קנז מוליך בו צרור דמויות בעלילות מקבילות, שבכולן אנשים בודדים בתהליך של התפוררות. כל דמות כמו ממשיכה את עולמה של האחרת, ומלבד היותה קיימת לעצמה, היא גם הופכת להזיית אימה של דמות אחרת, הזיה שסופה להתגשם .
הקשרים האלימים בין אדם לזולתו הם בעצם קשרים עם אימה פנימית, והאלימות כלפי הזולת היא אלימות עצמית - נסיון לחסל יצרים מאיימים שבנפש. תחושות הגיבורים מתגשמות במעשים מקבילים של דמויות אחרות, ונוצרת היררכיה דינאמית של מתעללים ומשופלים. זהו עולם שאין לצאת ממנו אלא במוות או בשיגעון, וגם אצל הדמות היותר "רגילה" שבו - מעין אפשרות חיובית, הופכת אפשרות זו לעלובה וזמנית. כולם רוצים לחרוג - וכולם נכשלים -עפ"י מאמר של נורית גרץ.